נועדו להיות

פרק שלושים ושלוש- ואחרון

הלכתי בחדרי במעגלים והבטתי מהחלון אל הכוכבים השקטים שהלילה החשוך עוטף.

אתמול אביאל אישר לי את הקשר עם תום, זה הדבר היחיד עליו חשבתי כל היום ועדיין חושבת.

"תעמדי זקוף," אמה פקדה עליי כשדיברנו בטלפון, למרות שהיא לא ראתה, תוך כדי שהלכתי הזדקפתי.

"אוקיי." עניתי.

"תראי לו שאת בקטע." היא המשיכה והנהנתי למרות זאת שידעתי שהיא לא יכולה לראות אותי.
"ותיהי מי שאת!" היא צעקה באובר נחישות.

אמה עושה לי עכשיו שיחת מוטיבציה בטלפון כי אני הולכת לדבר עם תום עכשיו.
אני לחוצה מאוד ולא יודעת איך להתחיל איתו שיחה אפילו.

"אבל אם אני אהיה מי שאני זה יהרוס הכל!" התלוננתי.

אני מפחדת ללכת לבית שלו ולדבר איתו, פתאום כל המריבה שהייתה לנו עדיין מרגישה לי טעונה.

"זה לא, קדימה אין לי זמן בשבילך." היא אמרה ברצינות ונשמתי עמוק.

"אוווו-קייייי!" צעקתי בלחץ ונשמתי עמוק.

"קדימה!!" היא צעקה כמו מפקדת ואז מילמלה, "אופס סליחה.."

סליחה...?

"הרבצתי לשחר.." היא לחשה לי בגיחוך וצחקתי.
הם כאלה חמודים יחד..
"אבל אני מנתקת עכשיו, לכי לתום!" היא צעקה בקשיחות וניתקה.

אני מרחמת על שחר, באמת.

אמה יכולה להיות סופר חופרת ומעצבנת אבל יש לה גם כמה יתרונות שמקלים על זה:
היא חברה טובה, תומכת, מראה לי את הדרך הנכונה ויש לה המון גלידות בבית, תמיד.

לבשתי סריג תכלת מבד רך שמצאתי בחנות בוטיק במרכז העיר וגינס שחור שאף פעם לא אהבתי בגלל שהוא צמוד, אבל החורף הקר לא משאיר לי ברירה אחרת.

קדימה אלי, את מסוגלת, זה לא כזה קשה.
זה רק תום, הילד שאת אוהבת.. כן כן החתיך הזה.. עם הלב הטוב.. והעיניים היפות והירוקות..
שיכול להיות לא רוצה אותי עכשיו..?

דיי אלי מספיק!

סירקתי את שיערי החלק בקפידה כמו תמיד ושמתי בושם בריח מתוק שאני תמיד שמה.
נעלתי את הסניקרס הלבנות שלי שכבר התחילו להתלכלך מעט ולקחתי את הטלפון מהספריה הלבנה שלי והשחלתי אותו לכיס האחורי.

ירדתי במדרגות, שחר וליאן בחדר צופים בסרט.
הם כמו זוג משמיים.. הם צוחקים הרבה ויש רגעים שהם פשוט מסתכלים אחד על השניה.
יש רגעים שאני אפילו מקנאה בהם..

די עם המירמור אלי, את לא תצטרכי לקנא בהם עכשיו.

פתחתי את דלת הכניסה לבית ביד רועדת ויצאתי.
האוויר הקר אך לא מאוד ריענן אותי.
לא זכרתי בדיוק איפה תום גר, רק שהוא גר בווילה ענקית. אז מייקל התנדב מראש להסיע אותי.