נועדו להיות

17

נ.מ תום

ירדתי אחריה אל הסלון וצפיתי בה מתיישבת בקצה אחד של הספה. אני ישבתי בקצה השני, כך שנשאר בינינו מרווח.

קיוויתי שאצליח לשמור על המרחק הזה.

האור היחיד שחדר לבית הגיע מהירח.
לפחות אני לא אראה את אלינור במהלך הסרט. זה ישמור על שנינו בטוחים.

הבנתי שטעיתי.
ברגע שהיא הפעילה את הסרט אור מהטלוויזיה הקרין עלינו.

ניסיתי להשאיר את המבט שלי נעול על האישה המלאה שרצה על המסך והרביצה לאנשים, אבל אלינור בדיוק צחקה, ועיניי נדדו אליה.

היא ליקקה את גלידת הוניל שלה מהכפית ובהתה במסך.

נשפתי אוויר מפי והכרחתי את עצמי לצפות בסרט לפני שמיליון מחשבות מלוכלכות יכנסו לראשי.

להפתעתי, הסרט באמת היה מצחיק.
הומור שחור היה האהוב עליי, וכנראה שגם על אלינור, כי היא לא הפסיקה להתפקע מצחוק.

עד סוף הסרט הכתפיים שלנו כבר נגעו, ולא התרחקנו.
היא הייתה כל כך קטנה ורכה לידי.

כעבור זמן מה, עיניה החלו להיעצם וראשה שקע על כתפי.
הנחתי את היד שלי על כתפה ואיפשרתי לה להתקרב יותר.

המשכתי לצפות בסרט, עד שפתאום צלצול טלפון נשמע וגרם לאלינור לקפוץ מבהלה.

היא התאוששה משנתה במהירות ויצאה מאחיזתי כשרכנה אל קצה הספה והרימה את הטלפון שלה.

מספר לא מזוהה הופיע על הצג.

הסטתי את מבטי אל השעון, השעה הייתה עשר בלילה.

"אני לא יודעת מי זה.." היססה. "זה בטח טעות במספר."

דחקתי בה בעיניי לענות, וכשהיא לא עשתה את זה רכנתי מעליה וחטפתי את הטלפון מידה.

עניתי לשיחה.
"מי זה?" שאלתי בבוטות ושמתי על ספיקר.

מי חושב שהוא יכול להתקשר אליה בשעה כזאת?

"תום?"
קולו המבולבל של אביאל נשמע מעבר לקו.

אלינור הביטה בי באימה, אך ראיתי בעיניה גם שימחה שהוא התקשר.

"אני לא מאמין עלייך. את השיחה הראשונה אתה מבזבז על אחותך ולא עליי?" ניסיתי לצחוק איתו כדי שלא יחשוד.

אביאל באמת צחק.
"רגע, אבל מה אתה עושה בבית שלנו עכשיו?"

מנסה להעיף את העיניים שלי מאחותך הקטנה.