נועדו להיות

21

הרמתי את ידי וביקשתי מהמורה לספרות לצאת לשירותים.
היא אישרה לי וקמתי מהכיסא.

לפני שיצאתי מהכיתה העפתי מבט לערבר זאק, שבדיוק הסתכל עליי, ומיהר להרכין את ראשו.

המצב בינינו מאוד מוזר עכשיו.
מצד אחד אנחנו באותה חבורה, אבל עכשיו אנחנו אקסים. ולא כאלה שנשארו חברים.
למעשה, עדיין לא ביקשתי ממנו סליחה בכלל.

פסעתי באיטיות במבנה הארוך של בית הספר ואז ראיתי אותו.
את תום, צועד לעברי מצידו השני של המסדרון.

הוא לבש חולצה כחולה כהה וג׳ינס שחור, שיערו הסתדר בצורה מושלמת על מצחו.
מגיע לו ליווי של מוזיקת רקע מרוב שהוא נראה כל כך טוב!

נשמתי עמוק והמשכתי להתקדם לשירותים.

כשחלפנו אחד ליד השני הוא שלח לעברי מנוד ראש כזה של גברים, אחד שבו הם מרימים את הראש ונותנים לך מבט.
רק שהוא עשה את זה בסוג של אדישות שאפיינה אותו.

הרגשתי כאילו שאני נמסה.
חייכתי אליו חיוך מפגר והמשכתי ללכת.

"רגע."

ליבי דילג על דפיקה.
מה עובר עליי? ככה מרגישים כשמאוהבים?

הסתובבתי אליו והוא התקדם לעברי עד שנעצר ממש מולי, אפילו קרוב מידי.

"את חייבת לי תשובה." עיניו הירוקות חדרו לשלי.

חיוך דבילי הופיע על שפתיי.
"תשובה?"

תום גילגל את עיניו וחייך, "כן, אלי. על מי זאק דיבר?"

אני מדמיינת או שהוא קרוב אליי יותר?

"אני לא חייבת לך תשובה. לא היית צריך לשמוע את זה בכלל.." שילבתי את ידיי בזעף ונסוגתי צעד אחד לאחור, היה מלחיץ להיות קרובה אליו כל כך.

"אבל כן שמעתי. אולי זה הגורל, אלינור?" הוא הדגיש את המילה בסרקזם. לשמוע אותו אומר את שמי העביר בי צמרמורת, מהסוג הטוב.

"אתה פשוט עברת שם."

"הייתי יכול לעבור במקום אחר," הוא מחא, "אבל הייתי שם."

נאנחתי, אני חייבת למצוא דרך להתחמק מזה.
"בניגוד אלייך, תום, לי יש כיתה לחזור אליה." הסתובבתי והתכוונתי ללכת.

פתאום הוא תפס את ידיי והצמיד את גבי לקיר המסדרון.
הייתי לכודה בין זרועותיו שהקיפו אותי מצדדיי, לבין פלג גופו העליון שהיה מולי.

האחיזה שלו הייתה חזקה מספיק כדי לרתק אותי למקומי, אבל לא מספיק בשביל להכאיב לי.
הלוקרים שלידינו הסתירו אותנו למרות שלא הייתה נפש חיה במסדרון.

המבטים שלנו נפגשו.
הפנים שלו היו קרובות לשלי.

במשך כמה רגעים הוא פשוט הסתכל עליי, כאילו שניסה לקרוא בעיניי את התשובה לשאלתו.