נועדו להיות

29

תום דהר עם המכונית בכביש הראשי במהירות הבזק.
נשענתי לאחור במושב שלי בספסל האחורי ואחזתי בחגורה.

ניסיתי לספור את המכוניות שחלפו על פנינו כדי להסיח את דעתי מהדחף להביט במד המהירות.

הרגשתי את המתח קורן מבין האחים בלייק, שום זכר לחיוך או מבט ידידותי לא היה על פניהם.
במכונית שררה שתיקה קודרת.

לוקאס לחץ על כפתור והרדיו החל לעבוד, הוא השמיע פתיחת גיטרה מפורסמת של שיר רועש. הרגשתי את רטט הבס בעצמותיי.

נראה שהקצב רק עודד את תום לנסוע כמו מטורף, כי הוא לחץ על דוושת המהירות בכל הכוח.

לא יכלתי לעצור את הדחף, וגופי נחרד כשהבחנתי שמד המהירות הגיע ל110 קמ״ש.

נשכתי את שפתיי ונמלאתי חרדה כשהבזקי הפנסים של המכוניות בנתיב ממול חלפו על פנינו.

"אלינור?" תום הביט בי מהמראה והנמיך את עוצמת הרדיו. "מה קרה?"

תשומת ליבו נדדה בין הכביש למראה.

"אתה נוסע יותר מידי מהר." קולי רעד בלי כוונה.

"אנחנו נוסעים במהירות המותרת, אלי." ענה, אך האט. "מרוצה עכשיו?"

מד המהירות הגיע ל85 קמ״ש.

"כן," אמרתי בהקלה. נשמתי לרווחה ושרירי המתוחים התרפו. נשענתי לאחור במושב.

שאר הנסיעה עברה בשקט מופתי, אך לאחר כמה דקות הבחנתי שתום חונה במקום אחר שהוא לא הבית שלי.

ישבתי בהלם במושב האחורי של המכונית והבטתי בוילה הענקית.

"את מתכוונת לצאת?" שאל לוקאס עם חיוך קל על שפתיו כשיצא מהמכונית.

מבוכה עלתה על פניי.
מיהרתי להסיר מעליי את חגורת הבטיחות ולצאת בעקבותיהם.

תום הקיש קוד בשער חשמלי מפואר עם קימורים וכשפתח אותו, נגלתה לפני מדשאה ענקית.

שביל של לבנים אפורות וגדולות הוביל אותנו אל הבית, לידו היה עוד שביל שהוביל לבריכה, ועוד אחד נוסף שהמשיך עד מאחוריי הבית, לא יכלתי שלא לתהות מה יש שם.

כשהגענו לדלת הכניסה לוילה, לוקאס הניח את האצבע שלו על מסך קטן על הידית.
רעש מגנטי נשמע ופתאום המנעול נפתח.

גבותיי הורמו בהתפלאות, וניסיתי שלא לבחון את המנעול מקרוב כשנכנסו אל הבית.

לוקאס סגר את הדלת מאחורינו, וכמובן, היא ננעלה אוטומטית.

המבט על פניי כנראה הסגיר את מחשבותיי, כי גיחוך נפלט מפיו כשהסתכל עליי.

כיווצתי את גבותיי.
"מה? לא לכולם יש בית כזה."

הוא הרים את ידיו כחף מפשע ולא מחק את החיוך משפתיו, "לא אמרתי כלום."

הבית שלהם היה מרהיב, לא רק מבחוץ, אלא גם מבפנים.