my soldier

פרק 25

הייתה לי הרגשה לא טובה, לא יודע למה.
עמדנו על הגבול וצפינו בפלסטינים מתגרים בנו ובידיהם שלטים בכתוביות ערבית האומרים ׳פלסטין לשלטון׳, ׳עזה עוד תנצח׳ וכל מיני מילים כאלה ואחרות.
המהומה הייתה גדולה והמון צעקות נשמעו.
אסור היה לנו לרדת אליהם כי זה לעבור גבול וזה מעבר ליכולתנו וכל מה שעשינו היה רק לתצפת עליהם ולראות שלא מתפרעים יותר מדי או פוגעים בנו.
רק כשהם עוברים את הגבול או מסכנים חיי אדם מותר לירות.
אחד הפלסטינים זרק בקבוק תבערה שבמזל לא פגע באף אחד מהחיילים.
עומרי הרים את נשקו והזהיר את הפלסטיני בערבית שאם לא יירגע הוא יירה בו.
אותם פלסטינים לא הפסיקו לקלל ולהתגרות והעצבים שלי עלו.
״בני זונות אחד אחד״ סיננתי בכעס.
״במקום להיות מתחת לפוך אני צריך לשמור שהבני זונות לא יתפרעו״ אמרתי והבטתי באצבעותי שקפאו כבר והפכו ללבנות.
בקושי יכלתי להזיז אותן מרוב הקור.
״אני מקווה שהם יעופו בקרוב״ עומרי אמר והנהנתי אליו.
השעה הייתה שעת בוקר מוקדמת, חמש בבוקר בערך.
היה יום שישי והיינו אמורים לצאת הביתה אתמול אבל בגלל המהומות השאירו אותנו בבסיס.
שלושה שבועות שאנחנו סגורים בבסיס ככה.
הלב שלי נשרף מרוב געגועים לאדל ורציתי כלכך לראות אותה ולעשות איתה את השישי הזה אבל לפלסטינים האלה היו תוכניות אחרות לסופ״ש.
״הם סתם מתאמצים, הם יודעים שפלסטין לא קיימת ועדיין נלחמים בשבילה, זה כמו שאני רוצה זין גדול אבל יש לי חמש ס״מ״ עידו אמר ונשפכנו צחוק.
״אני מת!״ תפסתי בבטני בצחוק ועומרי התגלגל מצחוק עם עידו.
ירייה נשמעה וצחוקי נפסק בבת אחת והבטתי לעבר הפלסטינים, אחד מהם היה עם רובה בידו וכיוון אותו אלינו.
הרמתי מיד את הנשק וכיוונתי עליו.
״פאק..״ שמעתי את עומרי והבטתי בו מחזיק בבטנו בחוזקה ודם יצא מהבטן.
״עומרי!״ צרחתי בבהלה.
״בן אתה מסיט נשק!״ עידו צעק בבהלה והבטתי בנשק שלי שהיה מוסט בצורה לא טובה.
״כוסעמק״ קיללתי וכיוונתי את הנשק לכיוון אותו פלסטיני ויריתי פעמיים, מביט בו צונח על הרצפה.
צרחות וצעקות נשמעו והמון בלגאן.
הפלסטינים התחילו לצרוח עוד יותר והתקדמו עוד יותר אל הגדר, מה שהרתיע את החיילים וגרם לירי באוויר.
עומרי נפל על ברכיו ואחז בבטנו בחוזקה בזמן שעידו קורע ממנו את המדים ומשכיב אותו על האדמה ולוחץ על הפצע.
״צריך אמבולאנס דחוף!״ צרחתי בקשר ודמעות טשטשו את עיניי.
התכופפתי לעומרי ואחזתי בפניו.
״אתה תהיה בסדר״ אמרתי ועזרתי לעידו לפשוט את המדים של עומרי.
״קר לי בן״ עומרי גמגם.
״לא לא, אחי אתה תהיה בסדר״ ניסיתי להרגיע אותו למרות שהרגשתי שאני מאבד את עצמי.
״אתה תהיה בסדר!״ צרחתי כשראיתי שעיניו עומדות להיעצם.
״לא לא תפקח את את העיניים!״ התחננתי.
״עומרי!״ צעקתי והדם לא הפסיק לרדת מהבטן שלו.
המחזה היה נוראי ומזעזע, עומרי לא הפסיק להשתעל ולצרוח מכאבים והדם לא הפסיק לרדת וידיי ומדיי נכתמו מהדם.
הצרחות וההמולה של הפלסטינים הבהילו שאר החיילים יותר והם כיוונו נשקים.
הבנו שלפלסטינים יש נשק חם עליהם וניסינו כמה שפחות להתעמת איתם כי הם הרבה ואנחנו קצת ואנחנו מעדיפים לא להיות בכלא על זה.
״איפה האמבולאנס?״ שאלתי בקשר בחרדה.
״המסוק כבר אצלכם״ המפקד אמר.
״תהיו רגועים אני יודע שיש מהומות ונשק חם אצל הפלסטינים, אנחנו מגבירים כוחות, תהיו זהירים, סומך עליכם״ אמר.
העיניים של עומרי התחילו להיעצם ועברו כבר כמעט שבע דקות מאז שנפצע והדם שיצא ממנו היה רב.
חלק מהחיילים ניסו לעזור וחלק רב עמד על המשמר והתעמת עם הפלסטינים.
״תפנו אותו כבר!״ צרחתי ועידו היה בפאניקה מוחלטת וקפא על מקומו, עומרי היה בהכרה מעורפלת וכמעט ולא הגיב.
המסוק הגיע והחובשים יצאו ביחד עם הפראמדיק ובדקו את עומרי.
הם הוציאו את הקליע בזהירות ואז חבשו את המקום כשהצעקות של עומרי מלוות אותנו.
״אני לא יכול יותר!״ צעק והבטתי בו וקפאתי.
״פאק! זה כואב!״ צעק וסבל, הרגשתי חסר אונים.
לא הצלחתי להגיב מרוב בהלה ופחד.
״בן!״ עידו ניער אותי והבטתי בו בשאלה.
״אתה עולה למסוק עם עומרי?״ שאל והבטתי באמבולאנס שהכניס את עומרי על האלונקה ולא שמתי לב בכלל.
״כ..כן״ גמגמתי והבטתי סביבי במה שקורה.
״עידו, תשמור על עצמך״ התחננתי והוא הנהן ואז משך אותי לחיבוק.
״תעדכן אותי מה עם עומרי״ ביקש ופחד השתלט על פניו.
עליתי למסוק והבטתי בעומרי שעיניו היו עצומות.
״...המצב שלו לא קל, הקליע שלו נכנס עמוק ועד שהוצאנו יצא המון דם ביחד, אם לא נטפל בזמן זה יחמיר ויגיע אפילו למוות״ הפראמדיק אמר והבטתי בו בבהלה.
הרגשתי כאילו אני בסרט אימה, הרגשתי שאני לא מצליח להגיב.
הכל קרה כלכך מהר שאני בקושי מעכל שאולי עומרי חס וחלילה לא יהיה איתנו עוד מעט.
הרגשתי שאני מאבד את עצמי והחרדה משתלטת עליי.
הרגשתי שקשה לי לנשום והפחד תקף אותי.
לקחתי נשימות עמוקות וניסיתי להרגיע את עצמי מהלחץ.
זה מפחיד אותי כלכך לאבד אותו כי הוא החבר הכי טוב שלי, אני בלעדיו כלום.
הוא הציל אותי כלכך הרבה פעמים כשכמעט נקלעתי לסמים, כשהתפרקתי הוא היה שם בשבילי וחיזק אותי ותמיד דאג לי.
הוא פשוט אח שלי ואני לא מסוגל לדמיין את עצמי מתקיים בלעדיו.
אני אעשה הכל בשביל שהוא יחיה.
״נפנה אותו ישר לחדר הניתוח, קצב הלב שלו יורד וזה מסוכן״ אמר הפראמדיק.
״כוסעמק״ קיללתי כשאדל עלתה לראשי.
היא תתחרפן אם תגלה שעומרי במצב לא טוב, היא תמות.
הטלפון צלצל והבטתי בצג ׳דלה שלי❤️׳ הופיע.
רק דיברתי.
״סעמק״ מלמלתי ואחד החובשים הסתכל עליי.
״הלו?״ שאלתי בקול רועד ובלעתי את רוקי.
״בןבן? הכל בסדר?״ אדל שאלה.
״כן קטנה.. אל תדאגי״ אמרתי בלחץ ועומרי לא הפסיק לצעוק מכאבים.
״זה עומרי?״ שאלה בלחץ.
״הכל בסדר״ התחמקתי משאלה.
״בן אל תגיד לי שהכל בסדר, מה קורה?״ כעסה ונאנחתי בשקט, מעביר יד בשיער.
לך תגיד לה שירו באח שלה והוא מדמם.
״הוא בסדר, יהיה בסדר״ אמרתי בחצי אמת חצי שקר.
הרגשתי כלכך אשם, כאילו הוא במצב הזה בגללי.
״בן!״ צעקה.
״עומרי נפצע״ עניתי ואז שתיקה הייתה בקו.
״מה?״ לחשה והמסוק הגיע לבית החולים.
״אדל אני אדבר איתך קטנה, טוב?״ שאלתי והוציאו את עומרי עם האלונקה.
״באיזה בית חולים אתם?״ שאלה.
״מאיר״ עניתי.
״אני בדרך״ ענתה וניתקתי, הולך במהירות אחרי האלונקה שבה עליה עומרי שכב.
כשנכנסו לבית החולים כמעט כל העיניים הופנו אלינו ובהלה הייתה על פניהם של האנשים מהמראות הקשים.
כולי הייתי מוכתם בדם ועומרי זעק בכאב, הסיטואציה הייתה מחרידה והיה מצמרר לראות ככה חיילים בבית החולים.
עלינו לקומה השנייה במעלית ואת עומרי הכניסו לניתוח דחוף.