my soldier

פרק 16

יאללה מרתון של שלושה פרקים❤️
תהנו אהובות❤️

האזעקה נשמעה שוב כמה פעמים במהלך היום וגם הבומים החזקים.
״אני לא מבין למה לא מכניסים אותנו? אנחנו צריכים לפוצץ את האימאימא שלהם!״ התעצבנתי.
״מכניסים, זה בדיוק מה שבאתי להגיד״ המפקד אמר ופניו של עומרי נפלו.
״אנחנו אמורים להתארגן ולצאת לאוטובוסים בקרוב לכיוון עזה, שם נארגן את המחנה חירום שלנו ונחלק הוראות ופקודות״ הסביר המפקד.
הלב שלי פעם בחוזקה.
אמנם אני כן רוצה להיכנס כדי לפוצץ את המחבלים המזדיינים האלה שמונעים ממני ומדלה שלי להיפגש, אבל מצד שני אני מפחד.
פחדתי פחד מוות לאבד אותה.
אם היא תדע שאני נכנס לעזה היא תתחרפן.
אני לא מפחד מזה שאני נכנס, אני מפחד נטו לאבד אותה.
היא הדבר הכי חשוב לי בחיים האלה והלב שלי דהר מפחד.
כתבתי לה מכתב עוד מלפני חודש, כי המפקד הסביר שכנראה ניכנס לעזה, זה היה בתכנון.
אני די בטוח שהוא אצלי בתיק.
אני מקווה שהיא לא תצטרך לקרוא אותו לעולם.
״יאללה, עולים!״ המפקד צעק כשהגיעו האוטובוסים ועלינו במהירות.

הגענו לשטח ואירגנו מהר את הדברים.
נחנו מעט והייתי חייב להתקשר לדלה שלי, לראות מה איתה.
כלכך התגעגעתי אליה, אני מטורף על הקטנה שלי.
״היי קטני״ אמרתי כשהיא ענתה לטלפון והרגשתי את עצמי נחנק.
מה אני אמור להגיד? שאני נכנס לעזה ויש מצב שהיא לא תראה אותי יותר? זאת כמו שיחת פרידה כזאת.
״בן״ לחשה בשקט.
״אני אוהב אותך״ אמרתי לה בקול שבור.
״גם אני בן, בבקשה תחזור הביתה בריא ושלם״ פרצה בבכי וליבי נמחץ. הבכי שלה הרג אותי.
״את החיים שלי, לא משנה מה יקרה אני אוהב אותך, בסדר? אנחנו נכנסים עוד מעט לעזה, אני אוהב אותך יפה שלי״ הרגשתי את גרוני נחנק.
״תבטיח לי שתחזור בן״ שמעתי את הבכי שלה מתחזק והצטמררתי.
״אני מבטיח״ אמרתי למרות שידעתי שאני לא יכול להבטיח דבר כזה.
״אתה תחזור!״ היא צעקה בקול שבור ודמעה ירדה על לחיי.
הלוואי שיכלתי להבטיח לה באמת דבר כזה.
״אני צריך לנתק קטנה, אני אוהב אותך המון, תזכרי את זה״ נשכתי את שפתי והרגשתי שאני מתפרק, כלכך פחדתי לאבד אותה.
״תמסור גם לעומרי שאני אוהב אותו, בבקשה תחזרו שלמים ובריאים, אני אוהבת אתכם״ אמרה והיבבה שיצאה מפיה הרגה אותי.
הלב שלי נמחץ ורציתי רק לשכב לידה במיטה וללטף את שיערה, להסניף שוב את הריח הנעים בשיערה, לנשק אותה אלפי פעמים בלי הפסקה.
״אל תדאגי יפה שלי״ אמרתי.
״לא משנה מה קורה אני אוהב אותך״ אמרתי בקול חנוק.
ניתקתי את השיחה והרגשתי את הדמעות עולות.
קמתי ממקומי והלכתי לצד ופשוט התפרקתי.
בכיתי כלכך הרבה, פחדתי להיפרד ממנה, לא רציתי שזה יקרה.
היא הדבר היחיד שנשאר לי בחיים האלה, היא ועומרי.
אין לי באמת משפחה שדואגת לי.
היא היחידה שנתנה בי אמון והחזיקה אותי, בלעדייה אני מתפרק.
אני לא רוצה לאבד אותה.
״אלוקים!״ אמרתי ונשכתי את שפתי.
״תעשה שנחזור בשלום״ התחננתי והדמעות המשיכו לזלוג על לחיי.
הרגשתי חסר אונים, הרגשתי פחד, לא רציתי למות.
״אחי״ שמעתי את עומרי והבטתי בו, ראיתי שגם הוא התפרק כי עיניו היו אדומות.
משכתי אותו לחיבוק חזק והתפרקתי על כתפו.
התפללתי שהכל יהיה בסדר ונצא משם בשלום.
פתחתי את הטלית שלי ואחזתי בתפילין.
למרות שכבר התפללתי בבוקר, הרגשתי שהייתי חייב להתפלל שוב.
״אני אוהב אותך אבא שבשמיים, תחזיר אותנו בשלום״ אמרתי בשקט.
ראיתי שהרבה מהחיילים התפרקו וחלק דיברו בטלפונים.
זה לא מצב פשוט כשאתה נכנס לעזה ולא יודע אם תצא משם בכלל.
המצב מפחיד אותי.
אני צעיר ויש לי עוד חיים שלמים לפניי, אני לא רוצה למות. לא עכשיו.
״נכנסים!״ המפקד צעק וכולנו רצנו אליו להוראות