my soldier

פרק 19

״אני מצטער קטנה״ אמרתי לה אחרי שדמעות ירדו מלחייה אחרי שסיפרתי לה שאני צריך לחזור לבסיס ולהיכנס לעזה.
״זה לא פייר״ לחשה והצמדתי את מצחי למצחה.
״אני מצטער״ לחשתי והיא צעקה בקולות.
״אל תלך, בבקשה!״ התחננה ואני הבטתי בה מתפרקת ומתחרפנת יותר ממני.
״אני מצטער״ לחשתי והיא תפסה בשיערה בשיגעון.
״אין לי כוח לכל זה בן! אני לא מוכנה כמעט לאבד אותך שוב!״ צעקה.
״מה את רוצה שאגיד? זה לא שיש לי ברירה״ אמרתי בתחינה והיא ניענעה את ראשה.
״פשוט תלך מכאן.. תלך!״ צרחה ודפקה את אגרופיה בחזי.
״בבקשה אל תעשי את זה אדל״ התחננתי.
״תלך!״ צעקה וקמתי מהמיטה שלה.
הבנתי אותה לגמרי.
מה היא צריכה חבר שהיא בקושי הולכת לראות אותו? אם בכלל.
״אני אוהב אותך״ אמרתי ועיניה הירוקות והיפות הפכו לכהות וראיתי איך לאט לאט השיגעון משתלט עליה בגללי.
״אני לא יכולה עם זה בן! אתה יודע מה יקרה ללב שלי אם יקרה לך משהו? אני אמות!״ צעקה ועיניה דמעו.
הלב שלי שרף, כאב.
היה לי קשה לראות אותה ככה מתפרקת.
״אני צריך ללכת״ אמרתי והבטתי בה בוכה.
תפסתי את תיקי הגדול ונשכתי את שפתי, אולי עדיף ככה.
אני לא רוצה שהיא תסבול בגללי.
פעם שעברה נפצעתי והיא עוד שנייה איבדה את עצמה מרוב לחץ.
אני לא רוצה להדאיג אותה ככה שוב פעם.
״אני אוהב אותך כלכך״ אמרתי ואחזתי בפניה, מנשק את דמעותיה ואז את מצחה.
יבבות יצאו מפיה והיא כרכה את ידיה סביבי.
״בבקשה תישאר, תוציא גימלים או משהו״ התחננה והמדים שלי הפכו לרטובים מדמעותיה.
״הלוואי שהייתי יכול״ אמרתי ועומרי ירד במדרגות.
״יאללה זזים?״ שאל והרמתי את מבטי אליו ואז הוא הביט בי והבין שאדל בוכה.
הוא ניגש אליה והיא הסתובבה אליו וחיבקה אותו חזק.
״אל תלכו עומרי!״ ביקשה ועומרי הביט בה חסר אונים.
״אנחנו חייבים דלה״ אמר וליטף את שערה ברוך.
״זה לא פייר״ אמרה בכעס והדמעות המשיכו לזלוג על לחייה.
״ביי קטנה״ אמרתי והיא הסתובבה אלי, עיניה אדומות ונפוחות.
עומרי ניתק את חיבוקו ממנה והתקדמנו לדלת.
אדל הביטה בי במבט אחרון ושבור.
״אני אוהבת אותך״ אמרה.
״אני אוהב אותך״ אמרתי בחזרה והלב שלי נמחץ ואז סגרתי את הדלת.
״כוסעמק!״ צעקתי בכעס ועומרי הביט בי בעצב.
״אני לא יכול לאבד אותה עומרי״ לחשתי ועומרי חיבק אותי אליו.
״אני יודע״ אמר בקול שבור.

״יאללה נכנסים, הפעם הבנו שהם תגברו את הכוחות ויש המון מחבלים, כפול מהכמות שלנו, אני לא מוכן שמישהו ימות לי, אתם שומעים?״ אמר המפקד והביט בנו, ראיתי פחד בעיניו והבנתי אותו.
יש לו חברה בבית ומשפחה, מה הוא צריך עכשיו להיכנס איתנו לעזה?
ילד בגיל שלנו.
אם אחד החיילים שלו ימותו הוא ירגיש חרא, אנחנו החיילים שלו והוא הכי מחובר אלינו בעולם, הוא מעבר למפקד, הוא כבר הפך לחבר ומשפחה.
״כן המפקד!״ צעקנו.
״אני סומך עליכם״ אמר.
״הפעם אתם ביחד, בשתיים בלילה שמירה ראשונה עד ארבע, ככה כל שעתיים, עד שאני מודיע בקשר משהו אחר״ המפקד ניגש אליי ואל עומרי.
״אתם עם אריאל, וגל״ הסביר והנהנו אליו.
״אני מקווה שהכל ייגמר בקרוב, סעמק ערס״ קילל וצחקקנו.
״יהיה בסדר, המפקד״ הרגעתי אותו למרות שאני בעצמי הייתי בלחץ אטומי.
״חברה שלי מתחרפנת בבית״ גיחך ואדל עלתה לראשי, יפה שלי.
״גם שלנו״ אריאל אמר והנהנו כולנו בהסכמה.
״תהיו זהירים, אני מתחנן, אני אוהב כל אחד מכם״ המפקד אמר וראיתי שבעיניו עלו דמעות.
״יאללה גולני!״ עומרי צעק וכולנו התקבצנו לחיבוק קבוצתי.
״יאללה גולני!״ צרחנו.

שמענו עוד בומים ועוד בומים נוספים ועוד יריות שלא נגמרו.
היינו כולנו במבנה הנטוש שבעזה.
הבנים ניסו להירדם בזמן שאני עמדתי ועמדתי דרוך עם הנשק על המשמר.
דניאל מהפלוגה השנייה עבר לידנו וראיתי איך גופו היה דרוך עם הנשק.
כנראה הוא עכשיו יוצא להתקפה.
״יש חדש?״ שאלתי בשקט ודניאל הביט בי.
״10 הרוגים״ ענה וליבי צנח לרגע.
״מ..מה?״ עומרי שאל בגימגום.
״פאק״ גל קרא בקול.
הכניסה הסאת לעזה הייתה גרועה יותר מהקודמת, ללא ספק.
דניאל המשיך להתקדם עם שתי החיילים ואני המשכתי לעמוד על המשמר.
״יהיה בסדר, אנחנו ביחד בזה״ ניסיתי להרגיע אותם.
כלכך רציתי להתקשר עכשיו לאדל ולהגיד לה כמה שאני אוהב אותה, אבל הטלפונים לא עלינו, הם מחוץ לעזה כי המחבלים יכולים לאתר אותנו ככה עם הטלפון.
חשבתי לרגע על ההרוגים שבטח מפרסמים את השמות שלהם בטלוויזיה.
אני חושב על האמא שקורעת את השיערות שלה ברגע זה מרוב כאב, את האבא שצורח וקורע את השמיים עם הבכי שלו.
את האחים שלעולם לא יזכו שוב לראות את אח שלהם.
הלב שלי נמחץ וכאב כלכך.
דמעה קטנה ירדה מעיני ופחדתי שזה יהיה אני בעוד כמה ימים או שעות.
מי יודע כמה זמן נישאר כאן.
בכניסה שעברה היינו חמישה ימים שלמים בתוך עזה.
אמנם יש מים ואוכל אבל עד שמביאים לך את האוכל הוא הופך לקר ואין לך תיאבון בכלל לאכול מרוב לחץ שאולי זאת הולכת להיות הארוחה האחרונה שלך.
חשבתי לרגע על אותו חייל, שהיה אמור להתחתן בעוד כמה שנים ואפילו להביא ילדים ועכשיו הוא לא יכול.
אין לו המשכיות, הדור שלו נקטע בגלל מחבלים מזדיינים.
״מחבלים 200 מטר ממכם בן, תיזהרו!״ קרא המפקד בקשר וכולנו קפצנו על הרגליים ודרכנו את הנשק, מביטים מהחלון ומתכוננים למחבלים.
״מחבל! אש!״ צעקתי והיריות נשמעו ברקע ושתי מחבלים צחנו על הרצפה.
״אש!״ צעקתי שוב ושוב ירינו והפעם כל שלושת המחבלים הנוספים שהיו נהרגו גם הם.
״חדל!״ צעקתי והורדנו את הנשקים מאיתנו.
״בן, אתם יוצאים להתקפה בשמונה בבוקר, אתה עכשיו שומר עד ארבע ומארבע גל שומר״ שמעתי את המפקד בקשר.
״קיבלתי המפקד״ עניתי.
״לכו לישון ותאגרו כוחות צוות 2, סומך עליכם״ המפקד אמר.
״תודה המפקד, אתה בהתקפה?״ שאלתי בקשר.
״כן, זין, באיזה מבנה נטוש כאן״ אמר וליבי דפק מהר.
״תהיה זהיר״ אמרתי.
״מחר שישי, איך באלי את הקידוש בבית״ עומרי אמר בחיוך ונשכב על הבנים על הרצפה.
חייכתי חיוך קטן, מדמיין את אדל שלי אחרי המקלחת, עם השיער הארוך והיפה שלה שאני מת עליו, לבושה בחולצה ענקית שלי ובכפכפים ונראית כלכך קטנה ומתוקה.
את עומרי עומרי מקדש ואז אני מביט לתוך עיניה של אדל ומחכה לרגע שבו אני אקדש אותה גם בשישי שלנו ואשיר לה את ׳אשת חייל׳, שהיא תהיה ככה עם בטן גדולה וענקית ותישא את התינוק הקטן שלנו בעזרת ה׳.
אני מדמיין אותנו ככה עומדים בחופה ואני מקדש אותה ולוחש לה כמה שהיא יפה ואלוהית.
רציתי כלכך לדעת מה עובר עליה עכשיו, מה איתה.
ככה זה.
ברגע שנכנסת לכאן, לעזה, אתה יודע שאין דרך חזרה.
זה או לשרוד או למות.

•נקודת מבט אדל•
׳10 חיילים הרוגים בעזה, כוחות נוספים נכנסו כדי לתגבר׳.
הלב שלי צנח לרגע ופחדתי כלכך.
השעה הייתה שתיים בלילה ומתתי לדעת מה קורה עם בן.
אני ורומי היינו בסלון והבטנו בטלוויזיה, מתפללות שהגברים שלנו בסדר.
השמות הופיעו על הצג בטלוויזיה והחיילים נראו כלכך צעירים.
׳סמל רון דויד, בן 19 במותו׳ הופיעה תמונתו ודמעה זלגה על עיני.
מעניין טם יש לו חברה, אם כן היא בטח משתגעת עכשיו כשרואה את זה, והמשפחה שלו בכלל.
השמות המשיכו להופיע עם עוד ועוד תמונות של עשרת החיילים שנהרגו ועם כל שם ותמונה הלב שלי נמחץ עוד קצת וכאב.
כאב לי עליהם כלכך.