my soldier

פרק 39

״פאק״ קמתי מעוד סיוט, שטוף כולי בזיעה ומרגיש את האימה משתלטת עליי.
כל השבוע היו לי סיוטים מהמלחמה ולא הצלחתי להירדם.
הרגשתי חסר אונים ולא ידעתי מה לעשות, לא ידעתי שיהיו לי סיוטים מהמלחמה בכלל, הרי עברו כמה חודשים טובים.
היו לי רק בהתחלה וזהו.
נזכרתי ברגע שדן מת, שצרחתי כשראיתי אותו שוכב ככה על הרצפה ומביט בי, מתחנן שאציל אותו אך לא יכלתי כוסעמק לא היה לי מה לעשות.
הייתי צריך להציל את עצמי מהמחבל שעמד מולנו ועדן כבר גסס.
״סעמק..״ מלמלתי וקמתי מהמיטה, בודק שאדל לא קמה מהבהלה שלי.
נכנסתי למקלחת והבטתי במראה, מנער את ראשי מהמחשבות.

״דן!״ צרחתי בכל כוחי.
״לא!״ המשכתי לצרוח והוא הביט בי.
״זה בסדר בן, אני אהיה בסדר״ לחש ועיניו התחילו להיעצם.

״אני מתחרפן״ לחשתי ושטפתי את פניי אך זה לא עזר, שום דבר לא עזר להעביר את המחשבות מהמלחמה שהייתה.
כל הפיצוצים, כל הבלגאן, המחבלים.
האימה ששררה שם.
אני זוכר את הפחד שהיה לי לאבד את אדל, לא לראות אותה יותר, לא לצאת מעזה חי.
לא סיפרתי לאדל מה שעבר עליי בעזה כי פחדתי, פחדתי שהיא תיכנס לפחד משל עצמה.
אני מאמין שהיא מנסה לדמיין מה עבר עליי אבל זה לא משתווה למה שבאמת הלך שם.
״בן..״ שמעתי קול מוכר, הצרחה של דן.
״לא! די!״ קראתי ותפסתי בראשי בפחד.
״אני מצטער דן, אני נשבע!״ זעקתי ונשענתי על הכיור עם ידיי.
״בן?״ אדל שאלה והסתובבתי אליה, מביט בה.
״מה קורה?״ שפשפה את עיניה בעייפות.
״אני בסדר״ אמרתי בשקט והיא התקרבה אליי, מביטה לתוך עיניי ומנסה להבין מה עובר עליי.
״עוד סיוט?״ שאלה והנהנתי.
אדל קמה כמה פעמים השבוע בגלל הסיוטים שלי וניסתה להרגיע אותי כל פעם מחדש.
איך היא סובלת אותי ככה בכל לילה?
״מה תעשה? אולי תטפל בזה?״ תפסה בידי ושילבה בשלה.
״לא, זה יעבור״ עניתי.
״בן.. כל השבוע היו לך סיוטים, מי יודע עד מתי זה יימשך? אתה סובל״ עיניה הירוקות חדרו לעיניי.
״יהיה בסדר קטני, יהיה בסדר״ אמרתי באנחה.
אדל הביטה בי בדאגה וליטפה את פניי ברוך ואני עצמתי את עיניי, מתענג על מגע אצבעותיה הקטנות שמרגיעות אותי כל פעם מחדש.
״אתה רוצה לצאת למרפסת להתאוורר קצת?״ שאלה והנהנתי אליה.
היא הסתובבה ויצאה מהשירותים, פוסעת לכיוון המרפסת כשאני מאחוריה.
התיישבתי על כיסא הנדנדה והיא על רגליי.
״זה רודף אותי אדל, לא חשבתי שיהיו לי סיוטים בכלל״ אמרתי.
״בן אתה עברת מלחמה, זאת טראומה רצינית וצלקת לכל החיים, ברור שיהיו לך סיוטים״ המשיכה ללטף את פניי.
״אני לא יודע, אני כל הזמן נזכר בזה, במה שהיה״ שפשפתי את פניי בלחץ.
״הכל בסדר בן, זה עבר״ ניסתה להרגיע.
״אתה רוצה לספר לי מה היה?״ שאלה והנהנתי אליה.
״לפני שנכנסנו לעזה אז התקשרתי אלייך, זוכרת? אמרתי לך כמה שאני אוהב אותך ושאני אחזור אבל באותו רגע לא ידעתי בכלל אם אני הולך לחזור אדל, אחרי זה אני ועומרי בכינו כמו מטורפים כי פחדנו על החיים שלנו ועל לאבד אתכן״ התחלתי לספר והבטתי לתוך עיניה.