שיט.
אתם מבינים זה היה העניין.
אם היה לי אפילו חצי מהכישרון הפיוטי של הגאון הזה עם התלתלים והמוח היפה שלו- שעמד מולי.
אז רוב הסיכויים שיכולתי לשמור על ראשי קר ולתת לו תשובה אקדמאית גבוהה וקוטלת, שרוב הסיכויים שתכתב בהיסטוריה וישבחו אותה עד סוף הזמן.
אבל למרבה הצער זה לא היה המצב.
עיניו הירוקות התמלאו בעצבים.
השתנקתי כשניסיתי להאמין שזה היה הוא- אף פעם, אפילו בחלומות הפרועים שלי לא ציפיתי לראות אותו שוב. הוא היה זר.
הזר המעורפל בזיכרוני מהנסיעה באוטובוס.
עוד אדם שחיי פגשו לזמן קצר.
אבל באותו הזמן מוחי המשיך לציין את האמת הבלתי נמנעת.
את זה שחלקי הפאזל התאימו יותר מדי.
את זה שהוא זר- אבל הזר שלי.
את זה שהחפץ הקטן שבידיי שנהיה כבר לבן מכך שהוחזק בחוזקה, חיבר אותנו בדרך זדונית כלשהי.
מוחי היה עמוק בסצנה מהאגדות שקורית בחדר הקטן הזה. החדר שלו. החדר של הארי.
הרגיש מוזר אפילו לחשוב את המילים האלו.
של הארי. אך באותו הזמן הרגשתי חסרת תחושה והדם עזב את פניי במהירות מההלם(הערת המתרגמת: לא ירד לה דם היא פשוט נהייתה חיוורת או משהו כזה).
מחשבותיי עברו בין מצב של סיוט רע שבו ראיתי את עצמי מפינת החדר.
את איך שבהיתי בו ולא נשמתי, הולכת אחורה עד שרגלי פגעה בקצה המיטה.
אך באותו הזמן זה היה גם חלום שהתגשם. מצאתי אותו. מצאתי את הארי. מצאתי את האדם עם המוח היפה. מצאתי אותו.
"הארי?"
קולי עלה באוקטבה גורם לקול להתעוות, שרוב הסיכויים שהיה גורם לזאין למות מצחוק.
אבל אפילו לא שריר אחד בפנים הלחוצות שלו השתנה. אפילו לא אחד. המסכה חקוקה ברוגז לא הגיבה בשום דרך למילה מכת האימה שלי, שהיתה ניסיון גרוע לדבר.
אבל עדיין זה היה לפחות ניסיון.
הוא לקח צעד קדימה.
ליבי עלה לגרוני כשאצבעותיי החזיקו את היומן חזק יותר, כאילו שהיה הדבר היחיד שמרחיק אותו ממני.
הדבר היחיד, שיכל לשמור אותו בתור הזר המעומעם והאנונימי, שנשאר פסיבי.
עיניי נעצרו על שפתיו המלאות, כשהן לאט ובכאב הופרדו.
יכלתי לראות את החזה שלו עולה ויורד מתחת לחולצה הלבנה עם החורים כשאוויר יצא משפתיו אל האוויר שבינינו.
מתווסף למתח שבינינו.
"איך לעזאזל את יודעת את השם שלי?" אמר לאט. לאט ככל שאפשר. קולו צרוד, אבל עדיין המילים זרמו אל החדר ויכלתי להרגיש אותן בקלות שבה יכלתי בדרך כלל לנשום.
מתחת לשטח של תסכול מבעבע.
אבל זה היה נשלט.
נשלט ורגוע באופן מפחיד, מה שעשה את זה עוד יותר גרוע.
הייתי משתגעת ללא העובדה שעיניו הירוקות החזיקו אותי כאסירה.
המבט המכשף הזה גרם לי לקפוא.
יכלתי עדיין להרגיש את קצה המיטה נלחץ כנגד רגלי ובגלל שעמד כזה קרוב זה הרגיש כאילו נדחקתי לפינה.
דחוקה לפינה על ידו כנגד המיטה.
"אני...אני לא...אני".
ריחו היה מהפנט. ריח הבושם שלו ועשן הציף את חושיי וגרם לי להיות חלשה יותר- אם זה היה אפשרי בכלל להרגיש חלשה יותר במצב כזה.
מה עמדתי להגיד? סליחה? אבל חיפשתי אותו? נכון? האם זה היה כזה שגוי?
"קראתי ב..."
כמות האומץ הקטנה שהצלחתי לגייס, נעלמה מתגובת מבטו כשראיתי את עיני הברקת שלו נעשות כהות יותר, קרות יותר, קשות יותר.
לגוון עמוק יותר של ירוק.
צמרמורות עברו בכל גופי.
"...ביומן. קראתי אותו כדי למצוא. ניסיתי ל...למצוא את הארי."
הצלחתי לנשום שוב והודיתי לה' כמה שיכלתי, שלא הייתי פיכחת.
הייתי די משוכנעת שהעובדה שהאלכוהול עדיין משבש את המערכות שלי כרגע גרם לי להיות אמיצה מספיק כדי לדבר- או שאולי זו היתה טיפשות.
מה הוא עמד לעשות? חלק קטן ממוחי המשיך לגרום לי לשאול זאת את עצמי.
אני אוכל לצרוח אם משהו יקרה...אבל האם מישהו יישמע אותי עם המוזיקה החזקה הזאת?
"אז. אתה הארי?"
YOU ARE READING
The journal H.S translated to hebrew
Fanfictionהסיפור בהפסקה כרגע ואני לא יודעת מתי/ אם אמשיך אותו מצטערת. "את מבינה שיומן הוא דבר אישי מאוד נכון?" קולו היה מחוספס, נמוך ומאיים. הקול הזה החזיר את גופי לחיים וגרם לי לקחת צעד אחורה בפחד כשהמשיך, "אז השאלה היחידה שלי היא למה לעזאזל את עומדת עם שלי...
