The journal H.S translated to hebrew

פרק 39

"אז מכיוון שאת חייבת לי 69 סנט אני חושב שזה היה נחמד אם לפחות ידעתי את שם המשפחה שלך, אמבר.....?
מור- אמבר מור". חייכתי אליו, בזמן שהתחלנו ללכת במורד הרחוב כשהפארק החשוך נמצא מלפנינו. עדיין לא יכלתי להאמין שהוא לא שם לב איך כל בחורה במקום נאנחה כשהסתכלה עליו. בתור בן אדם ששם לב לכל כך הרבה פרטים קטנים בעולם- הוא עדיין היה כל כך עיוור באופן מפתיע לעולם שסביבו.
"מור- כמו השחקנית?" הוא הסתכל עליי בהתפלאות, אבל עדיין היה כל כך סקרן. זה היה עוד דבר לגבי הארי סטיילס. היה נראה שהוא התעניין בדברים הכי מוזרים ומשעממים- אבל הייתה לו דרך לגרום להם להיראות כמו הדברים הכי מעניינים שאי פעם היה לו התענוג לראות. ככה הרגשתי. לא הבנתי למה-אבל הוא גרם לי להרגיש כמו שחקנית בסרט רומנטי, שהוא לא יכל להפסיק לצפות בו. הוא גרם לי להרגיש מיוחדת. הדרך בה הוא החזיק בשבילי את הדלת, החזיק את כוס הקפה שלי כשהעברתי את רצועת תיקי מעל ראשי. איך שהרגשתי את מבטו מונח עליי.
"כן, ג'וליאן מור האמת. אמא שלי חשבה שסמית היה יותר מדי נפוץ- והיא אהבה סרט ספציפי אחד", אמרתי עם הטון של 'הו- אלוהים- למה- לעזאזל- חשבת- שזה- רעיון -טוב- אמא' בקולי שגרם לו להתפרץ בצחוק בלתי נשלט. לגמתי מהקפה שלי רק מחייכת, מכיוון שעדיין לא מצאתי את זה עד כדי כך משעשע- אבל עדיין אהבתי לראות אותו צוחק. אז אפילו אם כישורי ההורות הגרועים של אמא שלי שגרמו לה לבחור את שם המשפחה שלי היו הסיבה לשעשוע שלו, זה עדיין היה המראה הכי חמוד.
"וואו אז היא בטח מעריצה ממש גדולה! האמת שלא ראיתי הרבה סרטים- אבל אני זוכר שראיתי את הסרט 'The hours' איתה-ג'וליאנה מור". הוא בעט בכוס ריקה שלמישהו לא היה אכפת מספיק בשביל להרים, לפני שהוא הסתכל עליי עם חיוך, "היא שחקנית מדהימה אז האמת שזה די מגניב!"
הגענו להיכן שהוא בעט אליו את הכוס והוא בעט בה שוב רחוק יותר במעלה הרחוב, בכיוון של הפח שמולנו.
"כן בטח! אז ב'לא ראיתי הרבה סרטים' למה אתה מתכוון? כמו אני לא צופה בהרבה סרטים אבל אני עדיין מכיר את הקלאסיקות- בטוח ראית כמה סרטי דיסני נכון?" צפיתי בו כשהוא הרים את כוסו והקרטון בא במגע עם שפתיו.
שוקו. הוא יכול להיות יותר חמוד?
"אני מתכוונת כולם ראו את מלך האריות, אלאדין, היפה והחיה-" הוא חייך אליי כשהוא הניד בראשו מהר ובעט בכוס הקרטון שעל המדרכה שוב. הגענו אל הפח אז הוא התכופף והרים את כוס הקרטון וזרק אותה בזמן שהוא ענה לשאלתי.
"לא, אף פעם לא ראיתי אותם".
צחקקתי על פעולתו- מנסה אפילו לשמור את העיר נחמדה ונקייה, מקיים את תפקידו כמלאך.
"ברצינות? פספסת הרבה! מה לגבי גריז? טיטאניק?" היא המשיך להניד בראשו וללגום מהשוקו שלו בזמן שהמשכנו ללכת במורד הרחוב.
"ספיידרמן? ג'יימס בונד! כולם ראו לפחות סרט אחד של ג'יימס בונד!"
הוא הניד בראשו מהר, כאילו זה היה הדבר האחרון בעולם שהוא דמיין לעשות.
"למה לעזאזל ראית את 'The hours' ולא ג'יימס בונד?" כבר שכחתי לגמרי מהקפה שלי, כשצפיתי בו מחייך חיוך מתנצל מחכה להסבר כלשהו.
"קראתי את Mrs. Dalloway - ואבא שלי הסכים שאני לא חייב לקרוא את 'The hours' אם אני רק אראה את הסרט". הוא משך בכתפיו.
"אילו עוד סרטים ראית אז?" זה היה נראה כל כך מוזר, אבל בכל זאת אם הוא בילה את כל זמנו בלמידת לטינית ואלוהים רק יודע מה עוד, בטח לא היה לו הרבה זמן לצפות בהפקות האחרונות של הוליווד.
"Lord of the flies, Amelie....
אני לא זוכר ממש את השמות. גם כמה סרטים דוקומנטרים. מלא למעשה" הצלחנו לחצות את הכביש מלא התנועה והגענו אל הפארק
"אז-ראית את הסרטים האלה כחלק ממה...מהחינוך שלך?" לא יכול להיות שהוא בחר בעצמו לראות את הסרטים האלה. או שכן?
"כן אפשר להגיד את זה...." פעם נוספת הוא רק משך בכתפיו.
"אז הסרט Amelie לימד אותך.....?"
"התאמנתי על המבטא שלי עם הסרט הזה אני חושב- זה היה אחד מהסרטים הטובים האמת! ממש אהבתי את הסרט הזה!" הוא אמר את זה בכל כך אדישות כאילו זה היה הדבר הכי נורמלי בעולם. והערכתי שזה היה סרט די נורמלי להראות בבית ספר בשיעור צרפתית. אבל איזה בית ספר לימד אותך לטינית? איזה בית ספר לימד אותך לדבר כמו עורך דין? לכתוב מוסיקה? לקרוא כל כך הרבה עבודות קלאסיות? אני בטוח לא למדתי את זה.
"אז- אתה. אתה מה....אתה מדבר גם צרפתית?" עצרתי כשהוא הנהן. הוא התחיל לצחקק בזמן שאני רק בהיתי בו בלי תשובה. כמובן שהוא דיבר גם צרפתית. כמובן.
"לאיזה בית ספר הלכת לעזאזל! למדת בפנימייה או משהו?" אפשר היה לומר שהייתי קצת מבולבלת- ויותר ממופתעת, למרות שהייתי צריכה לנחש. איך הוא בילה את ילדותו אם הוא לא ראה סרטים של דיסני!
כשהוא דיבר הטון של קולו השתטח. הוא הפך לקשה, לקר, "לימדו אותי בבית מגיל 4. אבא שלי חשב שבתי ספר פרטיים היו יותר מדי עדינים, הוא עדיין חושב כך- אז הוא העסיק מורה פרטית שתבוא לבית שלנו" קולו הצרוד והאיטי נשמע באופן מושלם באוויר הקר של הלילה, אפילו עם הקול החזק של המכוניות הנוסעות. יכלתי להרגיש את הקרות בקולו, את הרמז לשנאה שגרמה לי לרעוד- לא בגלל מזג האוויר הקר. זה עצבן אותו יותר מכל דבר. הדרך בה הוא הזכיר את המילה 'אבא' כמעט גרמה לי להשתנק. לאט לאט חתיכוצ הפאזל התחילו להתחבר במקומן, וכזה קרה זה גרם לי לצפות בעצב בתמונה שהן הרכיבו.
פעם נוספת מבטו היה קר על המדרכה, בזמן שהלכנו צד לצד. לא מודע מספיק- מספיק אבוד בזכרונות איזה שלא יהיו שנשטפו במוחו, שהוא לא יכל לראות שהושטתי את ידי. איך הושטתי את ידי ברצון לגעת בו באופן מנחם. לגעת בידו, לחבק אותו. להגיד לו שאני מצטערת- אבל באותה מהירות ידי נפלה לצד גופי, גוש בגרוני חסם את מילותיי. ליבי הרגיש כבד בשביל הבחור בעל התלתלים והעיניים הירוקות בעל הכמות הלא רגילה של הידע שיכלתי לראות מול עיניי. שאיבד את אמו ואת ילדותו.