The journal H.S translated to hebrew

פרק 40

(נקודת מבטו של הארי)

היא לא הגיבה. היא לא אמרה מילה. לא הייתי בטוח אפילו אם היא עצרה, אבל פחדתי מדי מכדי לעצור ולהסתכל אחורה. רק קיוויתי כל כך שהיא עדיין הייתה לצידי. מה היא חשבה? היא בטח חשבה שהייתי אחד מהילדים של ההורים הסנובים האלה, שאף פעם לא היו בבית ובגלל זה שכרו מורה פרטית שתדאג להכל.
היא בטח חשבה שהייתי כמו מכונה שהייתה צריכה רק ללמוד, ללמוד וללמוד. שהייתי כל כך טיפש שוויתרתי על הארוורד. שהייתי אחד מהאנשים האלה שלקחו את ההזדמנויות שההורים שלהם נתנו להם כמובן מאליו.
הייתי צריך לשמור על פי סגור, הבנתי. אבל השאלה שלה על כל הסרטים האלה, שלא ראיתי, שפספסתי הביאה אותי לגבול. כאילו שלא ראיתי פרסומות, כאילו לא ראיתי את הצעצועים, כאילו שלא שמעתי אחרים מדברים על כל הדברים שפספסתי- אבל זאת לא הייתה אשמתי שלא ידעתי שום דבר על הנושא הזה שמסתבר שהוא כל כך נורמלי.
ידע נפוץ, שלא היה לי.בגללו. בגלל שהוא רצה שאני אלמד ערכים מסורתיים במקום לבזבז את זמני בצפייה ב'סרטים סתומים וטפשיים שלא היה להם אף קשר למציאות'.
"הארי?"
היא עדיין הייתה שם. לבי התמלא קצת בתקווה, אבל ידעתי שזאת בטח ההרגשה הגרועה ביותר שיכולה להיות לי עכשיו- בגלל שאם התברר שהיא באמת ניסתה להמציא תירוץ לעזוב אותי- את הבחור המעוות הזה שהיה לצידה, אני אהיה הרוס. תמיד הייתה לי דרך להרחיק אנשים ממני כשניסיתי להיפתח בפניהם. זה תמיד היה כך. הפחדתי אנשים. זו הסיבה שאף פעם לא דיברתי עם ג'ני זאין או לואי כפי שדיברתי עכשיו. איתה. בגלל שידעתי את התוצאה. אנשים שנאו לשמוע סיפורים עם סופים עצובים- במיוחד אם הם היו מדכאים עד מוות מההתחלה ועד הסוף.
המשכנו ללכת במורד הרחוב על המדרכה עם הפארק לידנו והכביש הסואן בצידנו השני. הבניינים הגבוהים בצד השני של הכביש המשיכו לגובה והגיעו עד שמי הלילה החשוכים כך שרק הריבועים המוארים היו נראים בגובה.
"אני מצטערת שאני צריכה להגיד את זה אבל", הו שיט. הו לא. הו בבקשה אלוהים לא. רציתי להיעלם אל תוך החשכה. להפוך להיות חלק מהמדרכה כל עוד אני לא אצטרך לשמוע את המילים הבאות שלה, שבהן היא תאמר שהיא 'חייבת להיות במקום אחר'. זה יהיה הרגע האחרון שלה בחיי. הארי אתה כזה אידיוט.
"אני אהיה חייבת להכריח אותך ללוות אותי לראות סרט אחד לפחות של דיסני וסרט אחד של ג'יימס בונד. אני כל כך מצטערת אבל אתה פשוט חייב- גם אם תרצה וגם אם לא. ואני אכין פופקורן, שאתה תאכל. ואנחנו נצפה בסרט גם עד הסוף של הפאקינג כתוביות. סליחה מראש, אבל זה סוג של תפקידי בתור בן אדם. ואני לא רוצה להיות בן אדם רע אז אתה תהיה חייב להתמודד עם זה". היא השאירה את עיניה על המדרכה בזמן שהמשכנו ללכת, אבל כשהיא אמרה את המשפט האחרון היא הסתכלה על פרצופי הלגמרי מופתע והיא ניסתה כל כך שלא לחייך. אבל היא לא הצליחה - היא זהרה וחייכה אליי בחיוך שייצג בדיוק את איך שהרגשתי מבפנים.
לא ידעתי מה להגיד אז פשוט הנהנתי וחייכתי. חייכתי כמו שלא חייכתי בחיי. היא התחילה להתלבט עם עצמה אילו שני סרטים היא צריכה לבחור שיהיו הראשונים שאני אראה בזמן שאני פשוט המשכתי לחייך מנסה לדאוג לכך שליבי לא יתפוצץ. רציתי לנשק אותה. רציתי לכרוך את ידיי סביבה ולמשוך אותה חזק אל החזה שלי ולהטביע את מילותיה בשפתיי. רציתי למלא יומנים עם מילים שינסו לתאר אותה, אבל לא באמת יוכלו.

(נקודת מבטה של אמבר)

צחקתי- לא יכלתי להתאפק. עהוא צחק איתי כשפנינו אל תוך הפארק החשוך. שנינו הלכנו עם ידינו בכיסינו, אבל היינו מאוד קרובים. שנינו עם לחיים סמוקות ונשימה חמה.
"לאן את לוקחת אותי בכל מקרה? אני מתכוון את הולכת להכריח אותי נגד רצוני לראות לא רק סרט אחד- אלא שניים- ועכשיו את גם חוטפת אותי?" קולו הצרוד נשמע בלילה, מוצף לגמרי שוב באושר, ממשיך להתבדח. הוא הציע לקחת את כוסי שהייתה עכשיו ריקה והלך אחורנית בזמן ששאל את השאלה. צפיתי בו כשהוא הסתובב וזרק את שתי הכוסות, לפני שהסתובב אליי עם חיוך על פניו.
"ובכן אני חוטפת אותך למקום שבטח שמעת עליו- אולי גם ראית אם אי פעם היית בשיקגו כתייר?" ידעתי שהוא היה פה רק כמה חודשים- אז הייתי די בטוחה שהוא לא ראה מה שעמדתי להראות לו- לפחות לא בלילה.
"כן האמת שהייתי פה הרבה בשביל לבקר את דודתי- לפני שעברתי לפה קבוע". הוא כיווץ את עיניו אליי, "אני חושב שאני יודע מה את רוצה להראות לי-"
חייכתי אליו עם מבט של "אני-לא-אומרת יותר-מזה", כשהוא המשיך ללכת אחורה בזמן שהסתכל עליי. כאילו הוא לא יכל להתאפק יותר מלרצות ללמוד כל אחד מתווי פניי. אבל לא היה לי אכפת כי היה לי התענוג לצפות בו גם, שיערו זז ברכות ברוח, גומותיו ועיניו הירוקות. לא יכלתי להוריד את עיניי מתווי פניו שהיו כשל דוגמן, שהפכו אפילו יותר יפים עם כל משפט שאמר. יכלתי לראות מפינת עיניי, שכמעט הגענו- אם רק יכלתי לגרום לו להסתובב בזמן הנכון בדיוק....
מספר תיירים התחילו כבר להופיע, מנסים לכוון את מצלמותיהם נכון, כך שהפלאש לא יהרוס את התמונות.
צחקתי ברכות, "אז לאן אתה חושב שחטפתי והבאתי אותך?"
"ובכן נאמר שזה הוא השער לעננים- והשער האחר היחיד ששמעתי עליו בתור כניסה לגן עדן- או לעננים- הוא שערי גן העדן, שבהם הקדוש פיטר הוא השומר שמכניס אותך. אבל אני לא ממש חושב שאניש קפור יכול להיות מוגדר כקדוש או אם עלה לבנות את שערי גן העדן 23 מיליון דולר כמו השער הזה שמאחוריי" הו שיט. כל כך הרבה בשביל שההפתעה הזאת תהיה הפתעה. תהיתי כמה זמן הוא ידע שאקח אותו לכאן- לשער העננים.
"לגמרי עשית את השיעורים שלך כאזרח בשיקאגו!" הנדתי בראשי בהתפלאות על הידע שלו- שערי גן העדן? בטח משהו מהתנך או משהו. שמעתי על הקדוש פיטר.
הייתי מופתעת שהוא בכלל ידע שהשם של האמן, שעשה את שער העננים, היה אניש קפור! לא הרבה ידעו את זה- ואני ידעתי את זה רק בגלל שהייתי מרותקת באובססיביות מהפסל המראתי בצורת השעועית.
"אז אני צודק?" קולו היה מלא בביטחון ואושר- אבל לא באופן שחצן. יותר על יכולתו לתרום עם הבחנה אקדמית ומידע עובדתי שעשו את השיחה אפילו יותר מעניינת- הוא שמח שהוא יכל לקחת את זה לרמה אחרת. הוא הפך את זה למיוחד יותר- להראות את זה באור אחר. אף פעם לא חשבתי על הפסל כך- שער לגן עדן. ואם זה הופך את האמן לקדוש? זו היתה טענה קריטית ומעזה. היא העלתה שאלות. כמו שאמנות צריכה- והוא אפילו לא הסתובב עדיין להסתכל על היצירה!
"תסתובב ותראה בעצמך", חייכתי אליו, כשסקרנות עלתה בי. רציתי לשמוע מה הוא חשב על הפסל, מה הוא ראה בו. ורציתי להגיד לו מה אני חשבתי, לגבי מה תהיתי כל פעם שבאתי לכאן.
הוא קרץ לי לפני שתפס את ידי ומשך אותי אליו כשהסתובב להסתכל על אחד מהנופים המועדפים עליי בשיקגו. הייתי בטוחה לגמרי שלראות את זה הפעם, איתו מחזיק את ידי יהפוך את זה לפעם המיוחדת והמרתקת ביותר.

תודה לכולכם על שאתם ממשיכים לקרוא, על שחיכיתם כל הזמן הזה שלקח לי להמשיך את הסיפור ועל התגובות הנחמדות שלכם.