The journal H.S translated to hebrew

פרק 36

(נקודת מבט הארי)

אהבתי לראות אותה מחייכת. היא שידרה חום בדרך מוזרה וחדשה שכזו, שנספג ישר לתוך עורי ועצמותיי ומשם לתוך לבי. איך היא עשתה את זה?
הדרך שבה קברה את אפה עמוק יותר בצעיפה מרחיקה אותו יותר מהקור, איך ששיערה התעופף ברוח- הפוני זז מפניה כך שהיו ניתנות יותר לראייה. והסומק בלחייה. זה גרם ללבי לפעום מהר יותר. הצבע הורוד לחש אליי- מבטיח שלבה עדיין פעם במהירות ויציבות. מלא חיים.
"אז לאיזו אוניברסיטה הלכת מר. נימוסים טובים?"
קולה היה הסיבה שבגללה אני נושם וזז. יכלתי לחיות חיים שלמים רק מהידיעה שאשמע את הקול הזה כל בוקר.
איך זה קרה? מתי זה קרה? מתי...מתי התחלתי להתאהב בה ככה? מה לא בסדר אצלי! אני לא יודע עליה כלום- אבל עדיין נראה היה שהיא כבר מכירה אותי יותר טוב מכל אחד אחר. ידעתי שזה היה טיפשי- להתאהב בה יותר עם כל נשימה שלקחתי. אבל אצטרך להתמודד עם התוצאות מאוחר יותר. זו היתה דאגה ששייכת לעתיד-וכמו שהיא אמרה- צריך לחיות בהווה.
"זה לא היה כתוב איפשהו ביומן?" כיווצתי את עיניי מנסה להיזכר. עבר נצח מאז שכתבתי אותו- ורק לעתים רחוקות הייתי קורא מחדש מה שכתבתי. רק אם ניסיתי להזכר במשהו.
צפיתי איך תגובתי גרמה לסומק בלחייה להתחזק- אז זה הביך אותה שהיא קראה אותו? אני תוהה כמה היא קראה. בלי לשים לב התקרבתי אליה, כשהמשכנו ללכת ברחוב. לא היה לי מושג לאן היא לקחה אותי, אבל לא היה לי אכפת, היא יכלה להוביל אותנו לגיהנום ועדיין הייתי הולך אחריה בלי לחשוב.
"לא...לא נראה לי", הקו הזה שהופיע בין גבותיה כל פעם שניסתה להיזכר במשהו הופיע. מרפקינו נפגשו לרגע- אבל היא לא זזה.
"אל תצחקי", היא תצחק בכל מקרה כשאגיד לה. פשוט ידעתי. זה לא ירשים אותה אפילו קצת בהשוואה לאיך שאחרים הגיבו.
היא הפסיקה כשהתייחסה לרצינות הקלה בקולי. בלעתי את רוקי נרתע מעצירתה הפתאומית.
"אני לא. אני מבטיחה!" היא ניסתה לא לחייך- להישאר רצינית. אבל יכלתי לראות בבירור את מאבקה הפנימי כשאורות פנסי המכונית שעברה האירו את תווי פניה בבירור. איך החיוך נשאר בקצוות שפתיה.
"התקבלתי לאוניברסיטת הארוורד".

(נקודת מבט אמבר)

לקח לי שנייה לפני שהבנתי מה אמר. לפני שעיקלתי שהוא באמת אמר מה שחשבתי שאמר. עיניו ברחו משלי ועברו להסתכל על המדרכה בלחץ- זה היה כשהבנתי שהוא היה רציני.
"הו" כמו ביומן- H.U. הו. הו! הוא כתב את זה! זה היה יותר הגיוני ממה שזה היה אמור להיות. למה לא הייתי כל כך מופתעת? האם חשבתי על האפשרות לפני בלי לשים לב? הדרך שבה הוא ידע מושגים אקדמיים גבוהים, הדרך שבה הוא דיבר- הדרך שבה הלך. אוניברסיטת הארוורד. הולי שיט. כמובן שידעתי שהוא היה משהו מיוחד- אבל לא באמת חשבתי שמישהו אחר ידע. לא ברמה כזאת לפחות. מה הוא למד? איך- למה- מה?
"ואתה פשוט...עזבת?" לא צחקתי- הייתי רצינית וחסרת אמונה מוחלטת. הולי שיט- מה הוא עושה פה? למה הוא לא ישן במעון כמו בהוגוורטס עם כל הפאקינג גאונים האחרים ששם? למה הוא לא יושב באחת הספריות העתיקות שהכל עשוי שם ממהוגני (סוג של עץ) לומד עד הרבה אחרי חצות? למה לעזאזל הוא היה בשיקגו? מה שהוא אמר הרגע- יותר מדי ספרים ואנשים צבועים. ברצינות- הוא וויתר על הזדמנות ענקית כזאת בגלל זה? בגלל ספרים ואנשים צבועים? היתה צריכה להיות סיבה יותר מזה.
"כן" הוא משך בכתפיו. הוא פשוט משך בכתפיו! הוא באמת משך בכתפיו על אוניברסיטת הארוורד. כמה פעמים שמעתי על המקום הזה כשהגעתי לגיל שהזמן לאוניברסיטה מתקרב ומתקרב. הלכתי לתיכון עם אלפי תלמידים ואני חושבת שתלמיד אחד. אחד. התקבל עם מלגה למקום הזה. ואפילו זה לא היה רגיל!
"אבל... אבל הארוורד!" הסתכלתי עליו בחוסר אמונה. אם הייתי מתקבלת למקום הזה הייתי עושה הכל כדי להשלים את לימודיי, ההזדמנויות שיכלו להיות לו עם חינוך כזה! העבודות שהוא יכל לקבל!
הוא חייך אליי- מושך שוב בכתפיו, צחקוק לא משועשע יצא משפתיו. עיניו הירוקות נעשות קצת עמומות, הניצוץ ירד מהן קצת- אבל הייתי צריכה להבין את זה. למה לעזאזל הוא נשר מהארוורד?
"זו לא הזדמנות שחולמים עליה?" שאלתי בעדינות הפעם, מרגישה שזה עלול להיות נושא עדין בשבילו. נראה היה שהגיב לזה- השאלות שלי גרמו לו להיות...דרוך. המסכה הזאת זחלה חזרה לפניו. קיוויתי שהיא לא תישאר.
עיניו הירוקות הסתכלו עליי בקפדנות, זה היה נושא שהיה אחד מהדלתות למקום האפל שבו. שיערתי שזו היתה הדרך שלו לוודא שהאפלה הזו לא תתחיל להישפך על כולם. הוא חסם כל דבר. נעל את כולם בחוץ. אבל נשאר בפנים עם זה. צמרמורות עברו בגבי, כשאנחה ברחה משפתיו- נשימה קטנה של האפלה החונקת הזו. לא יכלתי לדמיין כמה היה מזה בתוכו. כמה זכרונות, כמה צער, דמעות, חלקים שבורים ומפוזרים של לבו הוא שמר בפנים.
אבל נהיה לו קשה יותר להחזיק אותם. ידעתי את זה רק מהאנחה היחידה הזו. הדלתות התחילו להיפתח. הכוח אזל במהרה. אולי זו היתה הסיבה שהוא עזב את הארוורד? הוא לא יכל לעמוד בזה? לא יכל לשמור על הכל במקום, לא יכל להתמודד עם זה?
עם מילים מורעלות- שלא נועדו לפגוע בי אלא במישהו אחר הוא אמר בנשימה, "כן, חלום של מישהו אחר רק לא שלי"
מי היה המישהו הזה?