The journal H.S translated to hebrew

פרק 31

קולו של לואי נשמע שוב כשהשיר נגמר, "אתם מפיצים כל כך הרבה אהבה, אנחנו יכולים להרגיש אותה כאן! השיר האחרון הוא קאבר של השיר R U MINE של Arctic Monkeys. אנחנו מקווים לראות את כולכם אנשים יפים בעיר חיי הלילה מאוחר יותר! תודה לכם על שנתתם לנו להתחיל לכם את השבת". הארי התחיל את השיר עם התו הראשון והרוקיסטי מהגיטרה שלו. התופים הצטרפו ואחריהם לואי, שלקח את המיקרופון עם שתי ידיו. הכרתי את המנגינה- השיר היה באחד האלבומים שנייל השאיל לי השבוע. לא יכלתי שלא לחשוב שזה היה השיר המושלם לlittle nothings לעשות לו קאבר.
"את צריכה ללכת להגיד היי אחרי שהם יסיימו! תמיד רציתי להגיד להם שהמוסיקה שלהם מדהימה", נייל עודד אותי עם החיוך שעדיין היה על שפתיו. עם כל מילה שיצאה מפיו נהייתי יותר לחוצה. הפרפרים האלה הופיעו שוב בבטני. הזיכרון של העיניים הירוקות מהסיוט חזר אליי. איך שהצלחתי לפגוע בבחור המתולתל לא פעם אלא פעמיים עם שאלותיי חסרות הזהירות. אולי אני צריכה להפסיק להופיע באופן אקראי איפה שהוא נמצא? למרות שזה לגמרי היה בלי כוונה... פתאום החדר נעשה חם מדי, יותר מדי אנשים התרכזו במקום אחד, יותר מדי מחשבות - אלפי המחשבות והזכרונות שניסיתי נואשות להדחיק כל השבוע שטפו אותי. אני באמת צריכה להפסיק להתפרץ לחייו ככה.
"אני...אני לא יודעת..." נייל כנראה שם לב להרגשה הלא טובה שהייתה לי פתאום, כשדאגה נשטפה בעיניו הכחולות, אני בטח נראית נורא, "אני חושב שאת צריכה לצאת לנשום אוויר". הוא דיבר בטון עובדתי, וצבטתי את גשר אפי. לא ציפיתי להיתקל בהארי הערב- אם כבר באתי לכאן בניסיון לשכוח מהבחור שלא הייתי אמורה לפגוש שוב.

(נקודת מבט הארי)

הקצב עבר בכל אחד מעורקיי. את המילים- ידעתי בעל פה כי זה היה המקום שבו הן נכתבו ונוצרו. חייכתי כשלואי שר בצליל מושלם עם המנגינה גורם לזה להישמע מושלם באופן חדש. השליטה שהיתה לו בשירה היתה מדהימה. הוא תמיד היה שונה, הפנים של הלהקה, התדמית. כאן כמעט יכלתי לתת למחשבות שלי על אמבר להתפוגג, המוזיקה היתה מספיקה בשביל לשמור כל תא במוחי עסוק. להיות חלק ממשהו כזה היה כמו דבר קדוש. זה נתן לחיי משמעות בדרך נהדרת וחדשה כלשהי. יכלתי ליצור עולם חדש בערבוב חדש של אקורדים.
"All i wanna hear her say is - Are you mine?"
כשהמילים עזבו אותי, מצטרף ללואי בהרמוניה מושלמת שגילינו לפני שנה, עיניי עברו אל המקום המוכר. כמה פעמים כבר ניגנו פה? מאז שהגעתי לעיר כדי להישאר הדברים החריפו. עיניי עברו אל בחור עם שיער בלונדיני צבוע, שנשען קדימה על שולחן בצד הימני של החדר. לבחורה לידו היה שיער חום שקד שהגיע לה לכתפיים, כשהוא הניח יד על כתפה היא הזיזה את ראשה קצת בהפתעה. ראשה הסתובב טיפה לכיווני. הכל קרה בשנייה מהירה, אז תשומת לבי חזרה לשיר. אבל לא יכלתי להפסיק לחשוב שזו היתה היא. זו היתה אמבר. או שלא? השיער החום הזה, המבנה שלה, הפרופיל שלה. אבל היא הגיעה לכאן עם מישהו אחר?
כשהשיר הגיע לסוף שלו חיפשתי את הזוג שוב- רק כדי לראות אותם הולכים אל הדלת, ידעתי שזו היתה היא. זו היתה אמבר.
לואי אפילו לא הספיק לסיים לשיר את הצליל האחרון, לפני שהרמתי את רצועת הגיטרה מעל ראשי ורצתי אל הכניסה האחורית. לא היה לי מושג מה עשיתי פשוט ידעתי שאני לא יכול לתת לה ללכת שוב. היה קר באופן מפתיע גם הלילה, והזיעה על עורי מיד יצרה צמרמורות בגופי, כשדחפתי את הדלת הכבדה והשחורה, הגעתי אל סמטה עם קירות הלבנים הריקים והפחים שבקושי שמתי לב שנתקעתי בהם, כשנשמתי בכבדות אל תוך האוויר הקר, בזמן שעשיתי את דרכי לרחוב הראשי. בדיוק בפנייה היתה הכניסה לבר שבו ניגנו. היא חייבת להיות שם. לא הגיוני שאאחר עד כדי כך. הייתי בהכחשה ובחרתי לחשוב שהבחור היה חבר. לא יכלתי אפילו להתחיל לדמיין...
שמי הלילה היו שחורים כפחם, בזמן שהמכוניות עברו אחת אחרי השנייה פנסיהן מאירים את הרחוב. יכלתי עדיין לשמוע את מחיאות הכפיים הנרגשות שהגיעו מתוך הבר, עיניי חיפשו במורד הרחוב לפני שהסתכלתי ליד הדלת הראשית. מצליח רק להשאיר מחשבה אחת בראשי; אני אלך אפילו לבית הקפה מחר למצוא אותה אם היא כבר הלכה. ראיתי אותה נשענת על קיר הלבנים האדום כמה מטרים מהדלת. קבוצה של אנשים רחוק יותר במורד הרחוב צחקה בקול, אבל הם לא שמו לב לבחורה שעומדת כאן לבד. היא כרכה את ידיה סביב גופה, כשהיא הסתכלה על המדרכה מולה. בזמן שנשענה עם חלק מגבה על הקיר.
ניסיתי להילחם בחיוך, כשהתקרבתי אליה. הבחור הבלונדיני לא היה שם- אבל לא יכל להיות לי פחות אכפת איפה הוא היה. כל מה שיכלתי לחשוב עליו היה עליה עומדת שם. איך שעכשיו סגרה את עיניה ונאנחה- הבנתי שהיא לא מרגישה טוב.
הדרך שבה גופה היה מתוח ובה כרכה את ידיה סביב גופה, כאילו משהו פגע בה. כאילו היא הצטרכה להחזיק את עצמה במטרה לא להתפרק לחתיכות על המדרכה.
לפני שיכלתי לעשות משהו לגבי זה שמעתי את קולי חסר הנשימה באוויר הקר, מלא בדאגה, "אמבר את...את בסדר?"
התקרבתי אליה כשהיא הרימה את ראשה מהר יותר משחשבתי שהיה אפשרי במצבה. היא נראתה כאילו היא עמדה לאבד את שיווי משקלה כל רגע. עיניה התרחבו כשראתה אותי, מזכירות עיני אייל.
"הארי?"

(נקודת מבט אמבר)

"אתה לא אמור...להיות על הבמה?" לא יכלתי להאמין לזה. הוא הגיע משום פאקינג מקום, כשחיכיתי לנייל, שהציע להביא את הג'קט שלי, כדי שנוכל ללכת. נייל נהיה קצת מודאג כשפניי פתאום איבדו צבע ותפסתי בזרועו לתמיכה. ואז הארי הופיע כאן! הוא לא עשה את זה קל יותר לשכוח אותו.
החיוך הטיפשי, המושלם באופן מעצבן והיפה באופן שובר לב, שאהבתי יותר מכל דבר אחר הופיע על פניו, כששפתיו נפרדו כדי לענות על שאלתי אפילו גומותיו הופיעו, "קרוב לוודאי"
הוא יצא לכאן- אליי- עם קהל שלם בפנים שמצפה ממנו לנגן על הבמה?
בהיתי בו בהלם. בעיניו הירוקות ובקעקועים המושכים האלה שכיסו את זרועותיו השריריות. בלי לשים לב הוא הזיז את שיערו המבולגן אחורה, "לא קר לך?"
הוא משך בכתפיו, גם הוא זכר שזו לא הייתה הפעם הראשונה שהייתי מופתעת מיכולתו להישאר כמעט חצי ערום בטמפרטורה כזאת נמוכה מבלי אפילו להתכווץ.
"אתה משוגע לגמרי", המילים ברחו מפי לפני שיכלתי לעצור אותן. אבל הן היו אמיתיות יותר מכל דבר אחר כשחיוכי גדל בדיוק כמו שלו. לראות אותו כאן ולהבין שהוא ראה אותי ועזב את ההופעה שלו כדי לבוא לכאן לבוש רק בגופייה (tank top) וסקיני ג'ינס- הכל רק בשביל...בשביל מה? לראות אותי? יכלתי לראות בחיוך שלו שהוא קצת משוגע- אבל זה לא היה משנה, בגלל שהרגשתי בדיוק כמוהו. גם אני הייתי עוזבת את ההופעה שלי והייתי מעזה לצאת בפאקינג סופת שלג אם זה אמר שיכלתי לראות אותו מחייך ככה עוד פעם אחת.
"אז פעם אחת בחיים שלי אני לא מצטער על זה שאני משוגע", הוא נלחם בחיוכו, בזמן שעיניו הירוקות נצצו יחד עם אורות העיר בלילה. קולו המחוספס היה מלא בכנות ושעשוע. לא...לא שעשוע. שמחה. הוא היה מלא בשמחה מוחלטת, שהגיעה לעיניו כשהתקרב. היא קרנה ממנו, כששנינו צחקקנו על מוזרות החיים. ועם מבטנו נעולים הייתי די בטוחה שחשבנו אותו דבר; שלא ניתן לשני ללכת ככה שוב- אף פעם.
"אתה לגמרי לא צריך. לא שמעת? האנשים הנורמלים היחידים בעולם הם אלה שאתה לא מכיר מספיק טוב", לא יכלתי להפסיק לחייך אליו. הוא גרם לי לחייך.
"את יודעת אני באמת צריך לכתוב את זה איפשהו", וסוף סוף הוא לא יכל להחזיק את החיוך יותר כשהוא גדל לחיוך רחב יותא שחשף את הגומות המקסימות שלו. זה נראה כאילו השמחה שקרנה ממנו משכה אותי קרוב אליו, בכל צעד קטן עשיתי את דרכי קרוב יותר אליו. קרוב יותר אל הבחור עם המחשבות היפות והעיניים הירוקות והמסתוריות. ידעתי שהאושר הזה שהוא הרגיש עכשיו היה זמני, שעמוק בפנים הרבה רגשות קודרים יותר רדפו אותו. אבל לפחות ברגע זה ידעתי שהוא שמח. יכלתי לראות את זה. רק צעד אחד נותר לפני ש...
"הארי!" שני הראשים שלנו פנו מהר לכיוון הקול של הזמר הראשי בעל השיער החום שהדהד באוויר הלילה הקפוא הזה.