The journal H.S translated to hebrew

פרק 26

בגלל שלא העלתי שבוע שעבר פרק אז החלטתי להעלות שניים השבוע

למרבה המזל זו היתה פרי, שהגיעה בחיפושית הקטנה שלה בצבע אדום ארגמן, שברור שלא היתה מהמאה הזאת. הפנסים הקדמיים האירו כמעט בהתרגשות אל תוך הלילה ויכלתי לזהות את צבע הלילך של שיערה ואת חיוכה הרחב, כשהיא נופפה אלינו.
בזמן שנופפתי אליה בחזרה, הארי הלך להקים את זאין ממקום הישיבה שלו. הכנסתי את ידיי לכיסי מעילי וניסיתי לשחזר את הרגשת ידיו הגדולות של הארי שהורידו בעדינות את כתפיי. 'תרגעי' הוא אמר לי עם קולו העמוק האיטי והנעים.
"היי אז את אמבר?" פרי חייכה אליי, כשהיא יצאה מהמכונית העדיין מונעת. היא כרכה את הג'קט הפתוח שלה על גופה ושילבה את ידיה על חזה כדי לשמור אותו מלהיפתח.
"כן תודה על שהצעת להסיע אותי", חייכתי חזרה בנימוס ולחצנו ידיים. שיערה היה אסוף והיא הרכיבה משקפיים- כאילו היא בדיוק לקחה הפסקה מהעבודה על הפרויקט שלה באמנות בשעות הלילה המאוחרות.
"הו זה כלום באמת- אז אני רואה שנהנתם?" היא חייכה חיוך רחב והעבירה את תשומת לבה להארי שסחב זאין חצי ישן. שמתי לב ששיערה הוחזק רק עם עיפרון. מנידה בראשה היא הוציאה צחקוק, וכשהיא צפתה בשחור השיער יכלתי להישבע שראיתי קופידון או פיית אהבה כלשהי מפזרת אבק פיות עליה. האופן שבו עיניה הוארו, חיוכה גדל למראהו- לעזאזל רק העובדה שהיא הסכימה לבוא בשתיים וחצי בלילה לקחת אותו. לא יכלתי שלא לקנא באהבתם- רק קצת. חייכתי על המראה, כשנזכרתי איך שזאין הגיב באותה דרך כשהוא סיפר לי על פרי- ואיך שהוא דיבר על להתחתן איתה. הם זוג יפה.
נזכרת ששכחתי לענות על השאלה הנהנתי מהר. אלוהים הייתי עייפה, "כן היה נהדר! אני חושבת שזאין שתה יותר מדי שוטים של דובדבן". היא הצטרפה לצחוקי בדיוק כשזאין ראה אותה.
"הו אלוהים- הוא פעם לא לומד? הם תמיד משאירים האנגאובר חזק ביום שאחרי", היא לחשה לי את החלק האחרון, לא מורידה את עיניה מזאין שניסה לזוז מהר יותר ממה שהוא- או הארי יכלו. כשפרי הודתה להארי שוב ושוב- ו'השתלטה' על ייצוב חבר שלה- ג'ני יצאה להגיד ביי מהיר לשלושתנו.
היא פנתה להארי, "אתה עולה איתי?" לבי נחלש קצת משאלתה. לא רציתי שהוא יעזוב עדיין- אני...אני עדיין לא קיבלתי אפילו את האפשרות להיפרד ממנו- או לפחות להגיד לו לילה טוב. הייתי חייבת לפחות לאחל לו שינה נעימה. הייתי חייבת. החזקתי את נשימתי מחכה לתשובתו.
הוא עמד שם עם ידיו בכיסי הסקיני ג'ינס השחור שלו- ג'ני ואני מסתכלות עליו מחכות לתשובה. פרי הייתה עסוקה בלייצב את זאין.
"זה בסדר- אני אעלה עוד שנייה". קולו הצרוד נשמע כמו אהבה, חיבוקים חמים ושוקולד נמס באוויר הלילה הקר- לבי דפק כאילו הייתי ילדה בתיכון, שהקראש שלה בחר לשבת לידה. נלחמתי להחזיק חיוך מלעלות על פניי ועיניי עברו להסתכל על הכביש במקום בו, בזמן שג'ני משכה בכתפיה ואמרה לילה טוב לזאין, פרי ולי פעם אחת אחרונה. צפינו בה, כשהיא רצה חזרה עם שערה האדום זז ברוח.
פרי נתנה לזאין נשיקה מהירה והייתי חייבת להסתובב כי המראה היה כל כך מתוק ואינטימי. פניי עכשיו היו לכיוונו של הארי- שהסתכל עליי.
הוא תמיד תפס אותי לא מוכנה. האם זו היתה הפעם האחרונה שאראה אותו? אראה את העיניים הירוקות והמעניינות שלו? לא הייתי בטוחה. אבל משהו עמוק בפנים אמר לי שזו לא הפעם האחרונה. לא הייתי בטוחה שאני מאמינה בנפש תאומה- אבל ידעתי שהיה בינינו חיבור שלא ניתן להכחשה. תהיתי אם הוא הרגיש אותו דבר?
"אני יכולה לשאול אותך משהו הארי?" יכלתי לשמוע איך המשיך לספר לפרי על האירועים הלילה, בזמן שהיא ניסתה לעזור לו להיכנס למכונית. אבל כל מה שהסתכלתי עליו היה הבחור הגבוה והרזה עם התלתלים המבולגנים, שהיה משוגע מספיק כדי ללבוש רק חולצה קצרה במעלות מינוס. הוא כיווץ קצת את עיניו במבט חושד, "כמובן".
הייתי חייבת לשאול אותו דבר אחד- מה היה הנזק אם לא הייתי צריכה לראות אותו שוב נכון? פשוט ידעתי שאני אתחרט על זה לנצח אם לא אשאל.
"המספרים האלה מתחת לציטוט של ראלף וולדו אמרסון- מה הם מייצגים?" החלטתי להיות ישירה לא מנסה להסתיר את הסקרנות הבוערת בי. הוא נראה מופתע מהשאלה, עיניו עוברות על פניי כדי לוודא שזוהי באמת היתה שאלתי. יכלתי לראות שהוא נשך את החלק הפנימי של לחיו, אחר כך את שפתו התחתונה- שמתי לב שהוא עשה את זה הרבה- נושך את שפתו התחתונה בלי לשים לב.
"ה-2 בספטמבר 2013 היה היום שבו הגעתי לאוניברסיטה ו-" לאיזו אוניברסיטה הוא הלך? למה הוא לא היה שם עכשיו? הוא התחרט? אולי העיפו אותו? אולי הוא...לפני שיכלתי לחשוב על עוד אפשרויות הוא המשיך; "וה-1 בפברואר 1994 הוא תאריך הלידה שלי"
נזכרתי בציטוט:
To know even one life

Has breathed easier

Because you have lived.

This is to have succeeded.
(לדעת שאדם אחד נשם יותר בקלות בגלל שחיית. זו הצלחה.)
הבנתי את הקשר ליום הולדתו- אבל למה התחלת האוניברסיטה 'גרמה לאדם אחד לנשום יותר בקלות'? החלטתי לא לשאול שאלות עמוקות יותר על זה, אבל במקום הדגשתי את המובן מאליו, "אז אמא שלך בטח היתה מאושרת עד השמים ללדת אותך?"
חייכתי בנימוס. כמובן שהיא היתה- הרוב יהיו מאושרים יתר על המידה ללדת ילד- האם הוא היה הילד הראשון שלה? בכל מקרה החלטתי ללכת עם השאלה הלא מזיקה הזאת, בגלל שהיתה לו הזדמנות פשוט להנהן ולהסכים. אולי אפילו לקחת את זה כמחמאה מוסתרת. היא בטח היתה ממש שמחה לקבל בן כמוהו- יכלתי רק לדמיין אותו בתור ילד קטן. רץ סביב הסלון עם זרם אינסופי של שאלות על כל מה שסביבו.
הוא ליווה אותי לדלת המכונית, פתח אותה בשבילי- ועכשיו נשען עליה מבחוץ. פרי הצליחה לבסוף להכניס את זאין למושב האחורי וסגרה את הדלת. רק עם דלת המכונית בינינו היינו די קרובים, נשימותינו הנראות לעין התערבבו עם האוויר הקר. קול המנוע הדלוק היה הרעש היחיד בלילה לשנייה.
חיוך עצוב הופיע על פניו- כאילו לא היה מופתע שזו תהיה כמובן השאלה שאשאל.
מכל מיליון השאלות שיכלתי לשאול- כמובן שזו היתה זאת על אמו. הוא שחרר אנחה ונעל את מבטינו.
"אני לא יודע- היא נפטרה כשילדה אותי".
(סוף פלאשבק)