The journal H.S translated to hebrew

פרק 44

אופס לא שמתי לב שלא העליתי פרק היום עד עכשיו כי תרגמתי מלא מהחלק השני של הסיפור האחר שאני מתרגמת ותיקנתי פרקים סליחה❤❤
מבטו עבר ממבטי אל השמיים כמעט בהרגשה מפוחדת. ואני הסתכלתי עליו, כמה חד היה קו הלסת שלו כשהוא הסתכל למעלה ככה. איך שיערו הסתדר בשלמות ואיך שפתיו נראו אפילו יותר רכות ומלאות מהזווית הזאת. הוא עצר את נשימתי.
ואז הרגשתי את מספר הטיפות הראשונות- הן היו גדולות. טיפות כבדות וענקיות נפלו מהעננים מלאי הגשם שהיו גבוה מעלינו.
"שיט", הארי אמר תחת נשימתו לפני שהסתכל למטה אליי שוב.
הוא התעקש ללוות אותי הביתה, אבל זה סוג של הפריע לתוכניתו. הוא כיווץ את עיניו אליי, "שניקח מונית או משהו?"
הרמתי את מבטי כדי לצפות בסביבתנו ומהר זיהיתי את הרחוב. הלכנו די הרבה זמן- cafe du acta לא היה רחוק מכאן וכך גם דירתי.
"אני חושבת שזה יהיה מהיר יותר ללכת". זה היה רק במרחק כמה רחובות- וזה ייקח יותר זמן לנסות לתפוס מונית.
הגשם נהיה כבד יותר ויותר, הטיפות נפלו סביבנו משפריצות על עורנו, שערנו והמדרכה- וכל משטח אחר, שלא מצא מקלט עדיין.
"את בטוחה?" הוא שאל מופתע, כששמענו את הרעם הראשון רועם עובר בעיר ומהדהד על הקירות.
"כן קדימה", התחלתי למשוך את ידו שולחת לו חיוך, ובצעדים מהירים הלכנו על המדרכה.
זה עבר מגשם עדין יחסית למקלחת של טיפות גשם. גורם לסביבתנו להראות מטושטשת והרגשתי כמה מהר המים עברו דרך הג'קט שלי ואפילו הסוודר. התפללתי שהתיק שלי יכל לשמור את המים רחוק מהיומן עד שנגיע לדירתי. ידו עדיין הרגישה חמימה אפילו בגשם, צחקנו, כששנינו זיהינו את האש במבטינו. הגשם כנגד עורינו גרם לנו להרגיש חיים והרעם גרם לאדרנלין לעבור בגופנו.
"את מוכנה לרוץ?" הארי הוריד את מבטו לכיווני מבין זרם טיפות הגשם וחייך את חיוכו הענק אליי, מבטיח לי שהוא אפילו ינסה להגן עליי מהרעם. זה הרגיש כמו חלום. שערו הפך כבר לכהה יותר. צחקתי ויד ביד רצנו דרך הרחובות, כשהמים השפריצו לכל הכיוונים עם כל צעד שלנו.
לא נשאר כלום, חוץ משתי נשמות נקיות כשהגשם שטף את כל דאגותינו.
אני מוכנה להתערב שאחרים שמסתכלים עלינו ממקלטיהם או מתוך החנויות חשבו שאנחנו משוגעים- והדבר הטוב היה- שהם לגמרי צדקו. פשוט לא היה לנו אכפת בכלל. בין הצחוק והנשימות הכבדות עשינו את דרכנו דרך העיר המטושטשת עם קול הרעם רועם גבוה מעלינו.
כבר התחילו להיווצר שלוליות ונהרות של גשם עברו ברחובות. הוא עזר לי לעבור מעל איפה שזה היה הכי גרוע, בלי שביקשתי אפילו- פתאום מרים אותי בסגנון כלה וחוצה את המים.
שנינו צחקנו והוא השתחווה בפניי כמו אביר בשריון נוצץ, אחרי שהניח אותי שוב. זה היה כמו בסרטים הגרועים והקלישאתיים האלה- רק שזה היה אמיתי. זה הרגיש טוב מכדי להיות אמיתי. זה היה מטושטש, מהיר, רגע אחד, לילה אחד, שני אנשים. ואולי זה היה בסדר. אולי היה חייב להיות משהו ממש מתוק שיכפר על הרגעים הקשים בחיינו. אולי הרגעים הלא מציאותיים האלו היו מה שגרם לבלגן להיות נסבל.
למרות שרוב הסיכויים שלא הייתי מאמינה שזה קרה, כשאקום מחר, זה היה אמיתי עכשיו. איך רצתי דרך הרחובות הגשומים עם המוזיקאי הכי מושלם באופן לא מושלם שהיה חבר בלהקה, שהיה הוכחה שיש יותר בין גן עדן וכדור הארץ ממה שיכול להיות מוכח על ידי מדענים.
"אני ספוג לגמרי!" הארי טען למרות שמילותיו לא מנעו ממני את האפשרות לראות את החיוך הענק שלו שחשף את גומותיו, ושיערו המתולתל התבלגן על פניו- מטפטף מים. עצרתי אותו, כשהגענו סוף סוף לדלתי וחיפשתי אחר מפתחותיי.
"אולי זה הדרך של העננים להעניש אותנו על שגילינו את הסוד על השער לעננים?" מילותיו היו מלאות חיים, בזמן שהגשם נשטף למטה גורם למדרכה לרקוד ולאורות הבדרך כלל חדים של העיר להיות מטושטשים. עורו היה רטוב, חם וסמוק. ריסיו היו כהים יותר מאי פעם, מרוב שהיו ספוגים ורטובים לגמרי. ועיניו הירוקות והיפות היו מלאות בהתרגשות וחיים. והוא תהה אם העננים הענישו אותנו בדרך כלשהי על גאונותינו והתאוריות המטופשות שלנו מוקדם יותר. לא חשבתי שזה היה אפשרי בשבילו להיראות יותר יפה. טעיתי כל כך, כשצפיתי בבחור השבור עם החיוך הנטוי והשיער המטפטף.
לא יכלתי שלא לצחוק, כשסוף סוף הצלחתי לפתוח את הדלת.
הסתובבתי להסתכל עליו שוב, כשהוא עמד בלי לזוז בחוץ בגשם מחכה שארוץ במעלה המדרגות- או אגיד להתראות. יכלתי לראות שהוא לא רצה להפריע- הוא נשאר במקומו מחכה שאכנס בביטחון פנימה כמו ג'נטלמן. הוא עמד שם במקלחת הגשם עם החיוך הגדול ביותר שאי פעם ראיתי ועיניו הירוקות הנוצצות. כתפיו רגועות, שיערו ובגדיו מטפטפים, עור רטוב, לחיים אדומות לגמרי. מחייך, כשחזו עלה וירד ביציבות מהריצה.
השארתי את הדלת פתוחה ויצאתי החוצה מצטרפת אליו בגשם שוב, "תודה על שליווית אותי הביתה". הגשם הרגיש נפלא על עורי החם, כל גופי עקצץ למראהו ומראה חיוכו.
הוא הרים את ידו לאט והזיז קצוות שיער בעדינות. לא היה לי אכפת שבטח נראיתי כמו חתול ספוג או משהו. לא היה לי אכפת בכלל. בגלל שהוא היה שם ספוג בדיוק כמוני והוא היה שמח ולא היה לו אכפת.
"אני מצטער על הגשם", הוא עצר, כשעמדנו קרוב כמו שעמדנו תחת הפסל, שנינו מתנשפים, "ואני מצטער על שכמעט נישקתי אותך".
לבי דילג על פעימה. עיניו התרככו ונראו כנות ושפתיו נפרדו קצת, טיפות הגשם נפלו משיערו הפרוע. והוא היה כל כך עדין ומתוק וכנה ומושלם שלא יכלתי לנשום. האופן שבו הגשם עבר על עורו השזוף בצורות שונות, הדרך בה היה בעיניו את הניצוץ הזה, הדרך בה הוא חייך את חיוכו הנטוי ועצמות לחייו היו סמוקות מהריצה. הדרך בה הוא הסתכל עליי.
"אני מצטערת על שעצרתי אותך", אמרתי בדרך שכמעט לא הייתה ניתנת לשמיעה תחת הגשם, כשהוא הניח את ידו בלי לחשוב על קו הלסת שלי עם מגע קל שהעלה את עורי באש.
ועם הגשם כעד, סגרתי את הרווח הקטן בינינו והנחתי את שפתיי הרטובות על שלו- מפתיעה את שנינו. ועם התנועה הקטנה הזאת זה היה נראה שהחיים סביבנו הפכו מכאוס לקוסמוס. מרכז עולמי השתנה- זו כבר לא הייתי אני. זה היה הוא. הדרך בה הוא היה זהיר, מופתע ועדין בהתחלה ואז לפתע כרך את זרועותיו סביבי ומשך אותי קרוב יותר, שפתיו הרטובות, הרכות והמושלמות שרפו כנגד שלי. בקושי יכלתי להרגיש את הגשם יותר. העולם יכל להיות מושמד ולא הייתי שמה לב.
לא ציפיתי בעולם שהאש שבתוכי תישרף כל כך חזק וזוהר- היא הייתה ניגוד מוזר לגשם, שכיסה את שנינו בחושך, אבל עדיין לא קירר אותנו. העברתי את זרועותיי אל סביב צווארו משחקת בעדינות עם שיערו הספוג, עדיין הרגיש כל כך מושלם ונכון להיות כאן איתו, הוא חייך כנגד נשיקתי על התזוזה.
היה לו טעם של עשן ושוקו, אבל לא היה לי אפילו זמן לתהות אם הוא עישן לעתים קרובות. או שוב לחייך על העובדה שהוא הזמין שוקו חם. או איך שהוא נתן לי לשאול את הסוודר שלו. כל שיכלתי להתרכז בו היה איך ששפתיו היו קצת פרודות ואיך נשימתו החמה הייתה הסיבה שלי לחיות ברגע זה. איך שהוא ניסה להיות עדין וזהיר, אבל האש שהרגיש גם הוא עדיין הדהדה בגופו, לא יכולה להיעצר לעוד זמן רב. הוא העמיק את הנשיקה כשעוד רעם הכה בשמי שיקאגו בליל שבת.
לא היה לי מושג כמה זמן עמדנו שם בגשם הזלעפות נשמותינו כלהבות נשרפות שהופכות לאחד, אבל הכל אחרי זה הפך לטשטוש מבולגן.