לרגע מבטו היה מפוקס על ידיי, על איך שתפסתי את תיקי ומשכתי אותו קרוב יותר לגופי. לעזאזל. אני הולכת למות. התחלתי להיכנס לפאניקה, התיישרתי ועברתי במוחי על הדרכת הבטיחות ששמעתי פעם בהרצאה על הגנה עצמית, מה שנראה כמו זיכרון מחיים אחרים עכשיו.
"את בסדר?"
קפצתי במושב למשמע קולו המודאג ובמהירות ניסיתי לזוז כמה שיותר רחוק ממנו אבל נחסמתי על ידי צד האוטובוס.
"כן". הכרחתי את עצמי לומר, עיניי עברו בין היציאה והנהג.
בצידי עיניי ראיתי את הבחור מושך בכתפיו, מתיישר ומניח את רגליו על הרצפה במקום על המושב שלידי.
פאק.פאק.פאק. הסתכלתי הצידה במבט חטוף מכיוון שתשומת לבו כבר לא היתה עליי.
מופתעת גיליתי שהוא סובב באיטיות את אחת מהטבעות שעל ידו הימנית, הוא נראה די אבוד במחשבות ולהקלתי זה נראה שהוט לגמרי איבד התעניינות בי.
"תודה שוב בכל מקרה." הוא לא הרים את מבטו אליי בזמן שהמשיך לשחק עם טבעתו הכסופה- שבניגוד אליי הוא לבש אותה על אצבעו האמצעית והיא היתה די עבה, שלי היתה דקה.
היה על טבעו דפוס כלשהו שלא יכלתי לראות ממקומי.
הסתכלתי במהירות לכיוון השני כשהבנתי שבהיתי בו יותר מדי זמן בניסיון להבין את הדפוס המסובך שעל טבעתו.
אבל לא נראה שהוא שם לב לבהייתי הסקרנית נאנחתי בהקלה.
לא עניתי להוקרת התודה שלו, המילים נותרו תלויות באוויר בתחושת המתח שבינינו.
מתי התחנה שלי? בזמן שלא יכלתי לחכות לצאת מכאן חלק ממני גם לא רצה לעזוב אותו -נטוש באוטובוס המדכא הזה עם אורות הפלורסנט שבו ומושביו הלא נוחים.
הרחקתי את הרצון המעצבן להישאר.
כששמתי לב דרך השמשה הקדמית של האוטובוס לבניין מוכר מלבנים אדומות, הבנתי עם שמחה שאני יורדת בתחנה הבאה.
הרמתי את תיקי והתפללתי שהבחור לא יעקוב אחריי החוצה לרחוב החשוך,
קמתי ממושב הפלסטיק.
עייפות עברה בתוכי כשקמתי והחזקתי את העמוד לתמיכה.
הבחור המשיך להסתכל על טבעתו.
הוא סובב אותה לאט שוב ושוב.
עכשיו אפילו לא נראה שהוא שם לב לנוכחותי כשהתקדמתי לכיוון היציאה.
אם הוא היה קם ממושבו בטח לא הייתי יורדת.
והייתי כל כך מותשת שאפילו הרעיון של להישאר באוטובוס היה משהו שניסיתי לדחוף לאחורי מוחי.
פשוט לא יכלתי לדמיין את זה עכשיו.
עמדתי בדלת והסתכלתי עליו פעם אחת אחרונה, בזמן שהרגשתי את האוטובוס מאט.
בזמן שהסתכלתי עליו הוא הזיז את ראשו מעיף את שיערו לצד.
זה נראה כאילו הוא אפילו לא שם לב לפעולה, בזמן שהוא נאנח עדיין עם הכיווץ הזה בין גבותיו.
פתאום הוא עזב את טבעו והכניס את ידו לכיס המעיל שלו, מוציא עט עם דיו כחול.
צפיתי בו בסקרנות כשהוא התחיל לקשקש על ידו.
מוקסמת מדי ממראה הבחור יושב בכיסא הפלסטיק הירוק של אוטובוס כמעט ריק, בזמן שרשם משהו באופן חוזר על ידו עם הפרצוף המיואש, לא שמתי לב שהאוטובוס עצר.
פשוט בהיתי בו חוקקת במוחי את שיערו הלח, את איך שעורו השזוף נראה חלק כמשי על מבנה העצמות שלו.
איך הוא נשך קצת את שפתו הוורודה התחתונה בריכוז, בזמן שהוציא את המילים מהמחשבות שרדפו אותו, איך עיניו הירוקות עקבו אחר העט.
הוא נראה כמו תמונה ממצלמה ישנה עם האור הבהיר שהאיר עליו, יושב בודד באוקיינוס של כיסאות פלסטיק מכוערים ונטושים.
מה הוא כתב?
YOU ARE READING
The journal H.S translated to hebrew
Fanfictionהסיפור בהפסקה כרגע ואני לא יודעת מתי/ אם אמשיך אותו מצטערת. "את מבינה שיומן הוא דבר אישי מאוד נכון?" קולו היה מחוספס, נמוך ומאיים. הקול הזה החזיר את גופי לחיים וגרם לי לקחת צעד אחורה בפחד כשהמשיך, "אז השאלה היחידה שלי היא למה לעזאזל את עומדת עם שלי...
