The journal H.S translated to hebrew

פרק 35

לא יכלתי להפסיק לחייך אליו- הוא גרם לי לחייך. האומץ שלו להתנהג אחרת מאיך שהתנהג בדרך כלל- איך שהוא נראה כמעט לא בטוח איך להתנהג בלי המסכה הזאת שהבנתי שבדרך כלל שמר על פניו. כל זה גרם לי לחייך בטיפשות כמו נערה. הוא באמת השתדל להתנהג בהתאם וזה לא היה כאילו הוא השתמש באחד מתשובות עורך הדין שלו עליי. עדיין לא לפחות. הוא באמת ניסה להתאפק מההתנהגות השחצנית שידעתי לגמרי שהיתה לו.
"אני חושבת שיש לי רעיון", גבותיו הורמו בהפתעה, הסתובבתי והתחלתי ללכת בזמן ששמתי את כפפותיי, לא יכלתי להתאפק מלהתגרות בו קצת. אהבתי לראות את התגובה שלו, שסימנה את...ההשפעה של החיבור שיש לנו. אהבתי לראות שזו לא היתה רק אני שרצתה לשמור אותו קרוב.
יכלתי לשמוע את צעדיו המהירים מאחוריי כשחציתי את הכביש עם חיוך ענק על פניי. הגעתי למדרכה שבצד השני ואור הניאון האדום שהגיע משלט בחלון של חנות סרטים שטף את האבנים באור האדום והיפה הזה. אהבתי את העיר בלילה- בחושך כשההבחנה בניגודים בולטת אפילו יותר מאשר באור יום. כשיכולת להתחבא בצל או לתת לדמיון שלך להמציא חלקים שהיו מוסתרים בחושך. הוא כלל הזדמנויות. משהו לא ברור בחושך, שניתן לשינוי. הכל נראה אפשרי.
"אז- אממ אכפת לך אם אני אצטרף אלייך? אולי?" קולו היה אפילו יותר מנומס ולא בטוח, כשעצרתי והסתובבתי להסתכל עליו. הוא ניסה חיוך קטן, כשניצלתי את ההזדמנות ונראיתי כאילו אני מנסה להחליט לגבי שאלתו. עיניו הירוקות הסתכלו בייאוש לתוך שלי, כשהתחיל לזוז בלחץ משתיקתי. הוא העביר את ידו בשיערו ונשך את שפתו התחתונה- התגובה הקטנה הזו כמעט גרמה לי ללכת אליו, להניח את ידיי על צווארו, לנשק אותו ולהרחיק את דאגתו.
"כן- קיוויתי שתעשה זאת!" המראה היה קסום- הוא קרן. תווי פניו, שפת גופו- הכל קרן כמו כשמדליקים אורות עץ חד מולד וילדים מוחאים כפיים וצוחקים באושר מוחלט.
"או! אממ נהדר", הוא נראה כל כך רגוע פתאום, כשלקח צעד אחד קרוב יותר. עושה את זה קשה יותר בשבילי להישאר במקום, "אממ תודה אני מניח". הוא הניד בראשו עם חיוך לא מאמין.
"אני אוהבת לדבר איתך", אם כבר הייתי כנה. רציתי שהוא יידע. יותר מכל דבר. רציתי לדבר איתו כל הלילה אם יכלתי- וגם עוד אלף ואחת לילות.
צחקוק ברח עמוק מתוך נשמתו כשהתחלנו ללכת במורד הרחוב. אהבתי איך שעם כל צעד שני הוא התקרב אליי- כאילו לא יכל ללכת בקו ישר והצטרך לזוז קצת מדרכו כל פעם. אהבתי איך שענה לי עם קולו המחוספס והאיטי ואמר לי שהוא אוהב לדבר איתי גם.
הלכנו בשקט לכמה זמן, מה שהיה מוזר כי היו לי יותר שאלות אליו משיכלתי לספור. אבל זו עדיין שתיקה נעימה וידעתי מה עצר אותי מלשאול אותו. מלחקור אותו. החלום הזה. הסיוט הזה.
"אז עדיין יש לך את היומן הזה או...?"
הסתכלתי למעלה אליו שהיה לצידי- ולהפתעתי עיניו הירוקות היו נעולות עליי.מתעניינות.
"כן", אמרתי מחייכת אליו פתחתי את תיקי מוציאה את היומן ומראה לו. עיניו התרחבו למראה היומן והוא הסתכל עליי עם חיוך. חיוך מהסוג של 'אני-לא-מאמין'.
"אתה מופתע?" צחקקתי על תגובתו, הסתכלתי עליו מושך בכתפיו ומהנהן.
"כן אולי קצת- או לא. כי נראית עצובה יותר לאבד אותו ממה שאני הייתי - אבל... אני לא יודע באמת. אולי אני רק מופתע לראות אותו בידיים של מישהו אחר?" תלתליו החומים זזו מהרוח, אבל הוא לא שם לב כשעשינו את דרכנו בעיר. היה לי רעיון לאן ללכת, בקושי שמתי לב למכוניות, החלונות הקטנים והמוארים עם כל הסיפורים, שלטי הניאון, ניסיתי לראות את הכוכבים למרות שידעתי שזה בלתי אפשרי, כל הדברים האלה שבדרך כלל הערצתי לגבי שעות הלילה אבדו בעיניו הירוקות והנוצצות ובדרך שבה זז.
"כן, כן כנראה שזה הגיוני-" רציתי לשאול כל כך הרבה שאלות אבל לא רציתי להבריח אותו עם החטטנות שלי. שאלות נורמליות. מה היו שאלות נורמליות לשאול מישהו שרק פגשת?
"אז אתה באוניברסיטה כאן בשיקגו?" זו היתה שאלה די נורמלית נכון?
"כן- לא לא ממש. רק עובד ומנגן עם הלהקה. עברתי לכאן קבוע רק לפני כמה חודשים. ואת?" התשובה שלו היתה כל כך מהירה ומלאה בטון סקרן, שגרמה לי לצחקק- מה שנראה כמו הפעם האלף הערב. הוא היה בכלל אמיתי?
"כבר לא. אני לוקחת קורס לילה ועובדת בבית קפה- אני לא יודעת האמת לגבי העתיד", למה שהוא יהיה מעוניין במה שיש לי להגיד? "אבל כרגע זה מה שאני עושה- אני לא חושבת שבן אדם צריך לדאוג לגבי העתיד אתה מבין? אחרי זה הוא ישכח לחיות בהווה".
"או העבר", הארי הוסיף מלא מחשבה לרגע אבוד בחייו המסתוריים. הנהנתי בהסכמה.
"אז הלכת לאוניסרסיטה?" הוא המשיך- הוא המשיך להפתיע אותי עם סקרנותו.
"כן- אבל לא ממש אהבתי את זה. יותר מדי דברים לעשות אתה מבין? הייתי צריכה להתלבש נכון, להתנהג בדרך ספציפית, להגיש עבודות על דברים שרק גרמו לי להילחץ..." צחקקתי והנדתי בראשי. זה נראה כמו חיים אחרים לגמרי, כשהייתי באוניברסיטה. כל כך הרבה השתנה.
"ואתה?" אמרתי בלי לחשוב- נזכרת בעמוד הראשון ביומן עם התאריכים. רציתי לבדוק אותו שוב אבל זכרתי שהוא תיאר זמן ספציפי עם שם גאוגרפי תואם. אני מניחה שהוא היה בוושינגטון בתחילת השנה- ואז עבר לh.u מה שזה לא אמר- ובסוף עבר לכאן לשיקגו.
עצרנו בצומת מחכים שהאור יהפוך לירוק. המכוניות עברו במהירות, צחוק ליל שבת הדהד ברחוב הראשי. אבל רציתי להמשיך ללכת ל...
"אני? כן, כן גם אני הלכתי לאוניברסיטה... לא ממש הקטע שלי- גם פרשתי. יותר מדי ספרים. ואנשים צבועים". כשהוא נשען על עמוד הרמזור חיוך הופיע על שפתיו. עיניו ננעלו על שלי עם הקסם שהיה לו. זה גרם לפרפרים בבטני לערוך מסיבות.
"Catcher in the rye?" לא יכלתי שלא לצחקק מההבנה. לא קראתי הרבה קלאסיקות- אבל catcher in the rye היה אחד מאלו שקראנו בבית ספר. והייתי די בטוחה שהדמות הראשית בספר גם פרש מבית הספר- ודיבר הרבה על חוסר אהבתו לצבועים. נהניתי מהספר הזה.
הוא שחרר את עיניי מנעילת מבטינו כשהסתכל על המדרכה לזמן קצר, מצחקק, "הו את מכירה את הספר הזה?" הוא הרים את עיניו אליי והסתכל עליי דרך ריסיו, "אבל כן- כן בדיוק כמו הספר אני משער". הוא השעין את ראשו על העמוד ולא הפסיק לחייך אליי, הסוג הזה של החיוך שגרם לגומותיו להופיע. סוג החיוך שיכל למנוע מלחמת עולם.
"אני אולי לא כל כך תרבותית וטובה בשפות עתיקות כמוך- אבל כן. האמת שאני מכירה את הספר!" זה נאמר עם חיוך ושעשוע בטון שלי. אולי אפילו קצת בהתגרות.
"הו באמת! זה לא שלמדתי את השפות האלה מרצוני בכל מקרה-"
לא יכלתי להפסיק לחשוב איך החיוך הזה התאים לו כל כך. זה היה הרבה יותר טוב מלראות אותו עם המבט המרוכז והדואג הזה- קיוויתי שהוא ימשיך לחייך בכל שנייה בכל יום.
שנינו צוחקים המשכנו ללכת שוב כשהאור השתנה ברמזור. הכנסתי את היומן לתיקי שוב והכנסתי את ידיי לכיסיי- בדיוק כמוהו. ושנינו המשכנו לחייך. כל הזמן הזה. ממש אהבתי את זה. באמת, באמת אהבתי את הארי סטיילס והחיוך התמידי והטיפשי שלו.