עם חיוך על שפתיי עזבתי את הסלון הקטן אחרי שטפחתי על כתפו. אנחה. לא היה קל להיות גאונה קומיקאית כשאני שיכורה.
הדירה לא היתה כל כך גדולה היא הכילה את הסלון שהרגע עזבתי, שני חדרי שינה קטנים, מטבח קטן ושירותים.
ולכן לא הייתם מצפים שאאבד את דרכי אבל כשהקירות הרצפה ואפילו התקרה לא הפסיקו להסתובב איכשהו הגעתי לחדר שברור שלא היה השירותים.
לא היה כאן אף אחד ועיניי עברו על המיטה היחידה עם חיוך.
אם רק יכלתי לשבת כאן לרגע בשקט. רק לשנייה.
סגרתי בזהירות את הדלת הלכתי על קצות אצבעותיי וישבתי על קצה המיטה הלא מוצעת מניחה את ראשי בידיי, בזמן שסגרתי את עיניי חזק. אני מנחשת שזה החדר של השותפ/ה של ג'ני.
היא/הוא לא היו בבית ולא ידעתי כלום על השותפ/ה יותר מזה.
לאט אוזניי הפסיקו לצלצל מהמוזיקה החזקה והתחלתי להרגיש יותר טוב, הריח פה הזכיר לי ערבוב של מנטה, עשן ומשהו נעים שלא יכלתי לפענח מהו. ישבתי בחושך, קול המוזיקה התעמעם על ידי קיר הלבנים הגס.
חזרתי לאט לחושיי, מצליחה לחשוב אפילו קצת יותר בבירור.
בזהירות התחלתי לפתוח את עיניי, מסתכלת למטה על רצפת העץ ונעלי התומס שלי. באמת הצטרכתי לקנות מגפיים.
חולצת טי שירט היתה חצי מוסתרת מתחת למיטה. היא היתה לבנה והסתכלתי על החורים בבד סביב הצוואר עד שהרגשתי טוב מספיק כדי להרים את ראשי ולהסתכל סביב שאר החדר.
בגדים שכבו בערימה בכל המקום. גם דפים מקומטים.
בפינה עמדה גיטרה חשמלית בצבע אדום היא לגמרי לא נראתה חדשה, אבל היא השתלבה יפה בחדר איכשהו.
עם קיר הלבנים הריק שעליו היה רק פוסטר אחד של פינק פלויד המקום נראה אותנטי.
תמיד אהבתי את העטיפה של האלבום הזה הוא היה מהתקליט שנקרא The Dark Side of the Moon.
עיניי עברו על החדר המבולגן שהיה חייב להיות של בן.
בחלון עמד אחד מהפטפונים האלה מהמאה ה-20 שבו יכולת לשמוע תקליטים.
היתה אפילו ערימה של תקליטים שעונה על מסגרת החלון לידו.
שולחן עבודה עם עוד ערימה-הפעם ספרים- ומדף שתלוי מעל השולחן מלא באולי 10.... עיניי התרחבו.
מצמצתי כמה פעמים כדי לוודא שזה לא היה משהו שדמיינתי.
פתאום מוחי היה ברור כקריסטל ו- די בגשמיות- קמתי ממקומי חוצה את החדר בשני צעדים מהירים.
היו בערך 10-15 ספרים קטנים- כל אחד ואחד עטוף בעור.
הצבע השתנה טיפה מספר לספר.
רובם היו בצבע החום המוכר למרות שכמה מהם היו שחורים.
שמתי לב שידי כיסתה את פי בהפתעה.
הסתובבתי כדי להסתכל על החדר שוב. יכול להיות?
ובקיר הנגדי היה דף מודבק לשטח הכחול הכהה עם המילים הכתובות בשחור בכתב היד שהכרתי יותר מדי טוב.
To know even one life.
Has breathed easier
Because you have lived
This is to have succeeded.
-Ralph Waldo Emerson.
מעדתי אל מחוץ לחדר אל הכניסה הקטנה תפסתי בייאוש את תיקי מוציאה את היומן.
המוזיקה שאגה באוזניי, גורמת לי להרתע כי הרגע התרגלתי לרעשים החלשים יותר.
כשסגרתי במהירות את הדלת מאחוריי שוב בחדר החשוך, לא שמתי לב לקול דלת הבית נפתחת.
נשפתי בהקלה על השקט, אבל הייתי רחוקה מלהיות רגועה כשעיניי התמקדו שוב על הדף שעל הקיר.
הפוסטר של פינק פלויד. הגיטרה. והיומנים האלה. כשחציתי את השטח הקטן כדי לעמוד באמצע החדר עיניי עברו על כמה מהדפים שהיו על הרצפה הרגשתי כל כך לא שייכת.
אותו כתב היד פגש את עיניי בכל מקום שאליו הסתכלתי וכמעט לא יכלתי להאמין, כששמתי לב שחלק מהדפים היו דפי מוזיקה.
לא יכלתי להתאושש, כשהרמתי את היומן כדי להסתכל עליו. זה יכול להיות? או שהשתגעתי לגמרי? הרגשתי חסרת תחושה וצמרמורות עברו בכל סנטימטר של גופי.
עם ידיים רועדות שחררתי את רצועת העור עוד פעם אחת, עיניי טיילו על המילים-הפעם בזהירות.
זה לא יכול להיות. מהר איתרתי את הציטוט הזה, שהיה הדבר הראשון שקראתי ביומן.
הוא היה זהה לאחד שעל הקיר r.w.e Ralph Waldo Emerson. הכל התאים.
דפי המוזיקה. הפוסטר. אפילו הבלגן דמה ליומן בדרך כלשהי.
עיניי קראו כמה פסקאות שוב ושוב.
מבולבלת ישבתי על קצה המיטה, יותר מדי עסוקה במילים, שניסיתי בייאוש להתאים לבעלים של החדר. הרגשתי מסוחררת.
סגרתי את עיניי חזק. שותפה של ג'ני ביקר אותה ב'קפה'.
שכח את היומן הזה.
ועכשיו הייתי בחדרו.
עמדתי שוב מרגישה לא נוח.
לא ראיתי את זה בא ומה שבא אחרי היה משהו שאפילו לא יכלתי לדמיין לעצמי, כי לא שמתי לב שהוא נכנס בשקט.
YOU ARE READING
The journal H.S translated to hebrew
Fanfictionהסיפור בהפסקה כרגע ואני לא יודעת מתי/ אם אמשיך אותו מצטערת. "את מבינה שיומן הוא דבר אישי מאוד נכון?" קולו היה מחוספס, נמוך ומאיים. הקול הזה החזיר את גופי לחיים וגרם לי לקחת צעד אחורה בפחד כשהמשיך, "אז השאלה היחידה שלי היא למה לעזאזל את עומדת עם שלי...
