מבט מופתע הופיע על פניו.
הוא נמשך לחצי שנייה- אבל הוא היה שם ואיכשהו נתן לי בטחון.
היה בן אדם מסתתר מאחורי החזות הקרה הזאת .
יכלתי לשחרר את האחיזה ביומן שבידיי ולתת לו מבט קשוח בתמורה למסקנה החדשה שלי.
אם יכלתי לברוח מעיניו הייתי מנצלת את ההזדמנות כדי להסתכל על תווי פניו המושלמים. להסתכל עליהם ביראת כבוד.
את איך שהלסת שלו התהדקה יוצרת קו לסת בולט, איך שהצורה של שפתו התחתונה נראתה שואפת לשלמות.
קלטתי כל סנטימטר של פניו האלוהיות במטרה לא לשכוח אותן שוב.
אף פעם לא לתת להן להפוך לתמונה מעומעמת שוב.
להפתעתי הוא לא ענה לשאלתי מיד.
אולי זה לא היה רגיל שאנשים הצליחו לדבר כשהוא הסתכל עליהם כך.
לא הייתי בטוחה איך הצלחתי לדבר כשמתתי ממבוכה.
הרגשתי אשמה בבטני.
בכל גופי.
אבל איך הוא יוכל לדעת, שבסופו של דבר קראתי ביומנו עם עוד כוונות חוץ מלמצוא אותו? איך הוא יוכל לדעת שלא התכוונתי למצוא אותו בכל שנייה, שעיני עברו על הדפים? הוא לא יוכל.
טכנית זה היה שקר, אך הוא לא יוכל להוכיח שזה היה שקר.
הוא לקח צעד לצד וישב על המיטה, תזוזתו הבלתי צפויה הפתיעה אותי.
גורמת לי פשוט להסתכל עליו לרגע, כשהוא ישב שם מסתכל על החדר מלא מחשבה שאצבעותיו יצרו משולש כשקצות אצבעותיו נחו ליד שפתיו.
כשלא התרומם מעליי השתנה המצב.
עכשיו אני הייתי מעליו.
כמה שאפשר להיות מעל בן אדם יושב, שגבוה בהרבה ממך.
נשמתי רגיל שוב שחררתי את היומן לצד ירכי, מרגישה את הנוכחות הרחוקה של גל העייפות בגופי.
שיערתי שהיה בערך אחת בלילה.
כמות האדרנלין מצטמצמת לאט במערכותיי עם כל שנייה שעוברת.
עיניי נחו על פניו.
כשהעיניים הירוקות לא החזיקו אותי במקום יוצר יכלתי לחקור את תויי פניו המונחים בצורה מושלמת.
הכיווץ בין גבותיו אמר לי שמשהו מפריע לו.
ולא רק העובדה שהוא הרגע תפס זרה מוחלטת עם עיניה במה שהיה רוב הסיכויים הדבר האישי ביותר של חייו. לא, היה משהו אחר.
שכחתי לגמרי את הדחף שלי ליישר את את תווי פניו הלחוצים והמודאגים, שהרגשתי באוטובוס.
אבל עכשיו כשצפיתי בכתפיו הרחבות מונחות בתבוסתניות, כל נשימה שלו נשמעת כמו אנחה, ואיך שהוא ויתר על תחרות המבטים שלנו.
רציתי לגרום לו לחייך.
לגרום לו לשכוח ממה שרדף את מוחו היפה, מה שהכביד על האדם המבריק מהדפים.
האדם שהבנתי ש...אכפת לי ממנו.
חייבת להסיט את מבטי עיניי עברו לחלונו, שעמדתי עם גבי אליו עד עכשיו.
יכלתי רק לראות את נצנוץ של אור בצבע אדום- בטח מהתנועה ברחוב- צפיתי באיך שהוא השתקף בטיפות הגשם על הזכוכית והבנתי שהאור כאן לא היה דלוק. עיניי התרגלו לחושך והאור האדום הבהיר היה מספיק להאיר את החדר.
משתלב עם האור הלבן הבוהק מאורות הרחוב החדר היה מוצף באור הלבן גורם למצב להיות יותר הזוי.
"אני מצטער".
הוא אמר אחרי אנחה כשהמשיך, "וכן. אני הארי".
עיניי לא עזבו את המראה היפה של טיפות הגשם האדומות הזוהרות על החלון, כשמילותיו שברו את השקט לחתיכות.
קולו פתאום רך יותר, פחות מתוסכל אבל עדיין גורם ללבי לדלג על פעימה.
לאט העברתי את עיניי ממראה יפה אחד לאחר הסתכלתי עליו.
עיניו היו סגורות והוא נשען אחורה שוכב על המיטה, מה שגרם לחולצתו הלבנה להימתח על שריריו.
יכלתי רק לראות את צורת שריריו כנגד הבד כי האור בקושי הגיע אליו על המיטה.
רגליו היו עדיין על המיטה, הוא היה יותר מדי גבוה מכדי לשכב הצדה על המיטה.
יד אחת שלו היתה מאחורי ראשו ובשנייה תפס את גשר אפו.
ישבתי בעדינות על צד המיטה לא שזה היה מעשה מחושב.
אבל המילים האלו המשיכו להדהד בכאב בכל קיומי.
הדהדו מעומק ליבי ומוחי, כלחישה שבורה שפתחתי אליה את ליבי והעזתי להקשיב ל dont let me go.
"אני שמחה שמצאתי אותך".
המילים ברחו משפתיי כלחישה.
אבל ידעתי שהוא שמע אותן בבירור, כשמזווית עיניי יכלתי לראות אותו מזיז את ידו מהחזקת גשר אפו. עיניו נפתחו בתהליך והסתכלו עליי, בזמן שאני שמרתי את מבטי על ידיי ועל החפץ שבהן.
ידעתי שהמילים האלה אמרו יותר משהתכוונתי שיגידו.
אבל לא יכלתי להתאפק, כשחשבתי על כל השאלות שיש לי כלפיו.
הציטוט עם התאריכים האלה. מה היתה המשמעות? האם הוא היה מוזיקאי? האם הוא צפה בסרטים שרשם את שמותיהם? האם התכוון לצפות? מה הוא חשב עליהם? מה הוא עשה בשיקגו? מה היה בוושינגטון הבירה שגרם לו להשאר שם יותר מחצי שנה? מה. מתי. איפה. למה. מי.
הבעיה היחידה שנשארה- שהופיעה בתור הקיר הקטן של השתיקה בינינו- היתה שלהארי אני עדיין זרה מוחלטת. זרה מנסיעת אוטובוס. הייתי אדם אחד חסר חשיבות מתוך מיליוני זרים אחרים, שחלק איתם את העולם.
זרה שקראה את יומנו בלי רשות.
חקרה את מוחו. אבל העובדה הזאת לא רמזה שאהיה חלק מהעולם הקטן שלו. אם כבר זה נתן לו סיבה לשמור אותי רחוק, רחוק מאוד.
אילו רק יכלתי לקרוא מה היה מאחורי העיניים הירוקות, המסתוריות והיפות האלה.
YOU ARE READING
The journal H.S translated to hebrew
Fiksi Penggemarהסיפור בהפסקה כרגע ואני לא יודעת מתי/ אם אמשיך אותו מצטערת. "את מבינה שיומן הוא דבר אישי מאוד נכון?" קולו היה מחוספס, נמוך ומאיים. הקול הזה החזיר את גופי לחיים וגרם לי לקחת צעד אחורה בפחד כשהמשיך, "אז השאלה היחידה שלי היא למה לעזאזל את עומדת עם שלי...
