The journal H.S translated to hebrew

פרק 41

החלטתי לשים את השיר הזה כי שמעתי אותו בזמן שתרגמתי והוא כל כך התאים אז החלטתי שגם אתם צריכים לשמוע אותו בזמן שאתם קוראים.

"אף פעם לא הייתי כזה קרוב האמת", הארי הסתכל על ההשתקפות של שנינו על הפסל בצורת השעועית הענק והמראתי, הוא הסתכל על עיניי בהשתקפות בזמן שדיבר. אפילו שהשתקפויותינו היו קצת עקומות בדרכים מוזרות ודי חשוכות בגלל החוסר באור יום. "אבל עברתי ליד זה פעם באור יום".
הוא שלח לי חיוך קל כשהמשכנו לצפות אחד בשנייה ובמראה של שנינו יחד. הוא החזיק את ידי. עם השרוול של הסוודר שלו שהמשיך עד כף ידו וכיסה גם את שלי קצת. ידו הייתה כל כך חמימה, שהיא השאירה את עורי חם מבפנים. לא יכלתי להפסיק לחשוב על כמה לא במקום אני נראית ליידו- עומדת יד ביד עם מישהו יפה כמוהו. זה היה כמו לצפות באדם שחי על כדור הארץ עומד יד ביד עם איזה אל יווני או עם איזה מלאך. זה היה נראה לי שהיה לו את הזוהר הזה, שגרם לאופן שבו עיניו הסתכלו על שלי לגמרי מעבר משהו שנראה מהעולם הזה. צפיתי בהשתקפות איך הוא הזיז את מבטו מההשתקפות- וסובב את ראשו בשביל לצפות בי כשעמדתי ליידו.

(נקודת מבטו של הארי)

"קר לך?" ידה הייתה לגמרי קפואה, מכיוון שהורידה את כפפותיה בזמן ששתתה את הקפה. אבל היא לא לבשה אותן שוב, מה שגרם לאצבעותיה הרזות והעדינות להיות קפואות כקרח.
היא משכה בכתפיה כתגובה, אבל אני כבר שחררתי את ידי משלה ופתחתי את הג'קט שלי. היה לה קר. היא צפתה בי עם עיניים רחבות- כאילו שהשתגעתי לגמרי. לא יכלתי להתאפק מלחייך על המראה קצת.
"מה אתה עושה?"
הורדתי את הג'קט ושמתי אותו בין ברכיי כדי שלא ייפול. יכלתי להרגיש איך אחרים הסתכלו עליי גם, אבל באמת שלא היה לי אכפת.
"תורידי את הג'קט שלך", חייכתי על פרצופה הסקרן.
"אין מצב!"
"פשוט תעשי את זה אוקיי? בבקשה? צדקתי בפעמים הקודמות זוכרת?" לא יכלתי שלא להתגרות בה- רק קצת.
להפתעתי- חשבתי שזה ייקח יותר זמן לשכנע אותה- אבל היא התחילה לפתוח את הג'קט שלה. היא התחילה באמת לסמוך עליי. המחשבה על זה גרמה לי לתחושה מנחמת חזקה, חייכתי אליה פעם אחרונה אחרי שצפיתי בה פותחת את הכפתור האחרון מחכה אותי. ואז הורדתי את הסוודר שלי והבאתי לה אותו.
היה לגמרי קפוא, אבל שמרתי על שריריי רגועים, כמו שלימדו אותי. היא פתחה את פיה להגיד משהו, ואז סגרה אותו חזרה. אז פתחה אותו ואז סגרה אותו שוב והנידה בראשה, בזמן שהיא סוף סוף לקחה את הסוודר. לקחתי את הג'קט שלי והחזקתי גם את שלה, כשהיא נכנסה לתוך הסוודר שלי.
היא נראתה מדהים. הוא היה יותר מדי גדול בשבילה וסופי השרוולים המשיכו הרבה אחרי כפות ידיה. שיערה היה פרוע ממתי ששמה עליה את הסוודר.והחלק הקטן הזה של עורה, בחלק שמעל הג'ינס שלה שהיה חשוף, בגלל שהרימה את ידיה בשביל ללבוש את הסוודר.
הסומק היה עדיין ניתן לראייה על לחיי, פשוט...פשוט לא יכלתי לעצור את חיוכי. פשוט לא הצלחתי. אבל היא פירשה את הסיבה מאחורי חיוכי למשהו אחר.
"זה באמת נראה כזה טיפשי?" היא העבירה את ידה בשיערה, כשהשארתי את הג'קט שלי לא סגור פשוט צופה בה בהתפלאות. פשוט שכחתי מזה בזמן שצפיתי בה. היא לקחה ממני את הג'קט שלה מידיי, לפני שיכלתי לאסוף את עצמי ולעזור לה איתו- שוב. האמת שלא היה לי אכפת לעזור לה. לא יפריע לי בכלל באמת. לא יפריע לי להעביר את ידי דרך שיערה הרך.
האם היא ידעה עד כמה היא יפה? האם היה לה מושג?
"האמת שהוא נראה ממש טוב עלייך. ממש טוב" היא לבשה את הסוודר שלי. בזמן שהיא סגרה את הכפתור האחרון עיניה עברו לידי, שהחזיקה את ידה רק לפני כמה רגעים.
"אהמ תודה. זה ממש נחמד מצידך- אבל אתה יכול בבקשה בשם אלוהים לסגור את הג'קט שלך?" צחקקתי על תגובתה וצייתתי לפקודתה. היא הנידה בראשה בזמן שצפתה בי.
"אתה לגמרי משוגע", היא אמרה לי בזמן שהכניסה את ידיה אל תוך השרוולים. אני רק חייכתי והנדתי בראשי.
"אני לגמרי משוגע", עלייך. לפני שהיא יכלה להכניס את ידה לגמרי אל תוך השרוול לקחתי את ידה שוב ולהפתעתי היא נתנה לי להחזיק אותה.
אחרי כמה שניות של שקט היא לפתע אמרה בקול לא מאמין: "הידיים שלך כל כך חמות!"
חייכתי ומחצתי את ידה חזק, "עדיין קר לך?"
צפיתי בה עם דאגה קלה, כשהתחלנו לעשות את דרכנו סביב עוד פסל. יותר שמח משחשבתי שהיה אפשרי באותו הרגע. היא צפתה במבנים שוב- הפסל הענק באופן מדהים בצורת שעועית שהיה עשוי ממתכת חלקה באופן מושלם, ששימש גם כמראה. יכלת לראות איך קו השמים של שיקגו השתקף בו- ואם עמדת במקום הנכון לא יכלת לראות איפה הפסל נגמר ואיפה השמיים האמיתיים התחילו. הצבעים פשוט צפו ביחד והפכו לאחד.
במקום להחזיק את ידה בדרך הנורמלית- לקחתי את כל ידה והחזקתי אותה בשלי, כדי שהיא תוכל להתחמם. מנסה לגרום לקצת מחום הגוף שלי לעבור אליה במקום. באמת שרציתי לתת לה גם את הג'קט שלי- או אולי לחבק אותה חזק, אבל לא הייתי בטוח שהיא תאהב את זה.....הבחור המשוגע שפרש מהארוורד תוקף אותה עם חיבוק בניסיון לשמור את נשמתה היפה חמימה.
ניסיתי להדחיק את כל שאר הרעיונות שהיו לי לדאוג שיהיה לה חם, שלגמרי לא היו כאלה 'חמודות' ולא התאימו להיראות בציבור.
"אז אהמ- זו יצירת האמנות המועדפת עליך בעיר או?" הייתי חייב להעסיק את מוחי במשהו אחר, לפני שלגמרי הייתי מאבד את זה ופשוט מנשק אותה כאן ועכשיו.
היא הנהנה כתגובה עדיין צופה בפסל בריתוק, בזמן שאני צפיתי בה ובאופן שבו שיערה התנופף ברכות ברוח. בקושי שמתי לב לאיך שמזג האוויר הפך לקצת יותר מעיק, העננים התאספו בשמיים והשמיים הפכו לקצת יותר כהים ויותר מאיימים. כל מה שיכלתי להתמקד בו היה בה. איך העור של ידי היה במגע עם עור ידה, בזמן שהחזקתי אותה. איך- בזמן שהעברתי את אגודלי על עורה החיוור, הרך וחסר הפגם, זה הרגיש כאילו עבר זרם של חשמל בגופי.
בקושי יכלתי להחזיק את עצמי בזמן שהיא אמרה לי מה היא חשבה על יצירת האמנות- אילו רעיונות זה נתן לה ומה היא חשבה שזה מייצג. אש נוצרה בכף ידי ועברה במעלה זרועי אל כתפי ומשם לחזי. דופק לבי נהיה מהיר עם כל שנייה שבה היא נתנה לי להחזיק בה. ובכל פעם שראיתי אותה זוהרת כשדיברה בתשוקה על יצירת האמנות המועדפת עליה. איך הבנתי שהיא הייתה כל כך מלאת מחשבה ורחבת באופן שבו היא חשבה. איך היא ראתה את העולם באופן שונה. איך לאט לאט הבנתי למה היא הייתה כאן איתי, בזמן שהיא דיברה- אולי היא באמת הבינה?
"אז כן אני חושבת שזה משקף את איך שאנחנו רואים את עצמנו אתה מבין? אנחנו רואים את העולם מתעטף סביבנו, בגלל שכל אחד מאיתנו הוא המרכז של העולם של עצמו. אז אולי זו דרך להגיד ש...." היא המשיכה עם זרם מילותיה- אבל לא היה לי אכפת. אהבתי לשמוע את קולה. אהבתי לראות את שפתיה זזות. אהבתי את איך שהיא מדי פעם כיווצה את גבותיה כשהיא הבינה מה היא אמרה- חושבת על משהו חדש. אהבתי את הדרך שבה היא השתמשה בידה בשביל להסביר. איך היא נתנה לה לזוז באוויר בניסיון לסמן את פירוש מילותיה.
הגענו לצד השני של הפסל והיא התחילה ללכת מתחת לפסל עצמו, ברצון להראות לי איך אפשר לראות את השתקפותך גם מעליך. כשהגענו לאמצע הפסל היא חייכה אליי והסתכלה למעלה. חיקיתי אותה. צפיתי בעצמי ובה כשהתקרבתי אליה. זה היה כמו לראות את עצמך מנקודת מבט מחוץ לגופך. כאילו לא היית בשליטה על תנועותיך, כאילו כל מה שיכולת לעשות הוא לצפות במה שאתה עושה. לא שחררתי את מבטי מעיניה בהשתקפות שמעלינו, אפילו לא כשיכלתי לראות שאנחנו מילימטרים מלגעת. והיא נשארה במקום. עדיין עם ידה בשלי, שנחה לצד גופי. היא הפסיקה לדבר. הפסיקה לחשוב. הפסיקה להיות. והייתי כמעט בטוח שהיא הרגישה כמוני, כאילו שהיא צפתה בשני גופינו ממקום אחר. לא שמתי לב לאנשים שסביבנו. כל מה שהיה- היה היא.
תהיתי אם המגע הפשוט בינינו גרם לעורה להישרף גם?
הורדתי את מבטי מההשתקפות שמעלינו והסתכלתי למטה אל תוך עיניה היפות, צפיתי בלחייה הסמוקות. צפיתי בכמה קרובה היא הייתה, איך עיניה עברו מלצפות בפסל שמעלינו ללצפות בי. איך חיוכה הרחב נעלם, אבל היה ברור שעיניה היו מלאות באושר. לא יכלתי שלא לחייך אליה. והיא נשארה כשהרמתי את ידי אל פניה והזזתי את קווצת שיערה מפניה.
היא גרמה לי להיות חסר נשימה. היא גרמה לי לשכוח ולהאמין. היא גרמה לי להיות שמח וכישפה אותי לגמרי. בטח הייתי לגמרי משוגע. משוגע ממנה ומאיך שנתתי לה להשתלט עליי. היא בכלל ידעה מה היא עשתה?
לא יכלתי לעצור. התפללתי לאלוהים שזה לא ילחיץ אותה וירחיק אותה, אבל לא יכלתי לעצור. פשוט לא יכלתי לעצור את עצמי, כשהרמתי את סנטרה בעדינות. לבי דפק במהירות, כאילו עשה את דרכו אל מחוץ לחזי. כאילו האדרנלין והצורך היו יותר מדי בשביל שיכל להתמודד איתם. כשעיניה עברו לאט אל שפתיי, הייתי בטוח שלבי דילג על פעימה. לפתע היא הפכה לדבר הכי חשוב בחיי- למרות שאף פעם לא ידעתי מה פספסתי.
אם כולנו היינו כוכבים היא הייתה כוכב הצפון שלי. זוהרת בבהירות וחזק יותר מהשאר. מראה לי את הדרך בחשכה. מבלי שידעה זאת בעצמה.
והיא הייתה כאן מולי- זוהרת יותר בבהירות ויותר יפה מאי פעם.