משום מקום פניו צצו שוברות את הרגע בעל הערך של התמונה המכשפת, גורמות לי להשתנק בשקט, בזמן שעיניו המקסימות והעדינות ננעלו בעיניי הירוקות-אפורות.
לשנייה שהרגישה כמו נצח, כשעיניו היו סגורות על שלי, מחשבה אחת עברה שוב ושוב במוחי.
אף פעם, בכל חיי לא ראיתי מישהו כל כך מקסים, אך בכל זאת בודד.
לא היה לי מושג למה לא ברחתי מיד מהדלת הפתוחה שממנה נכנס קור מקפיא, של האוטובוס המחכה.
כל מה שידעתי היה שהייתי עייפה מוות והוא היה מקסים.
ואז הרגע עבר, במצמוץ אחד הסטתי את ראשי מהבחור עם העיניים הירוקות והמסתוריות ויצאתי מהאוטובוס.
הגשם התיז סביבי ועם כל צעד שלקחתי נעליי נהפכו יותר ספוגות במים.
שמעתי את הקול החלש של דלת האוטובוס נסגרת מאחוריי, מבלי שום סיבה הסתובבתי - לבי מרגיש פתאום כבד יותר, בזמן שצפיתי באוטובוס מלא האור זז ועושה את דרכו באפלה.
עם אורות הפלורסנט שהיו כמעט לבנים מדי- צבע קר, ולא נעים של לבן.
אפילו אורות הרחוב הגבוהים היו יותר נעימים מאור האוטובוס שנטשתי את הבחור הזה בו.
לא הייתי בטוחה כמה זמן עמדתי שם צופה באוטובוס הנעלם, אבל כשסוף סוף נעלתי את עצמי בתוך הדירה הקטנה והצנועה בבניין העשוי מהלבנים האדומות, שיערי היה ספוג בטיפות הגשם המזוהמות של העיר ונעלי התומס שלי היו אפילו כהות יותר משהן היו וכך גם גרבי העקב שלי למרבה הצער.
קרוב לוודאי שאני צריכה להתחיל לשים את מגפי החורף שלי אבל התעקשתי לא לקבל את סוף הקיץ. לפחות לא עכשיו. והתומס האלה היו ההגדרה שלי לקיץ השנה, נאנחתי וחייכתי מהזיכרונות הרבים מספור מהשעות המאוחרות של לילות הקיץ.
לבישת שמלות הקיץ הדקות, העל האש על הגג, הליכות בפארק ולהיות חייבת לאכול את הגלידה בשנייה שקונים אותה לפני שהיא נמסה לשלולית, לשבת עם שותפיי לעבודה מחוץ ל'קפה' לצפות בשמש שוקעת אל מתחת לגגות של שיקגו עם כוס קפה טרי.
זו הסיבה שאהבתי את זה שהבחור לא כפתר את מעילו והשאיר אותו פתוח חושף את חולצת הטי- שירט הלבנה שלו. למרות שהיה קפוא.
מוחי היה מטושטש ואיטי, כשניסיתי לשמור על יציבות בזמן שאני (עם עיניים חצי עצומות) חלצתי את נעליי וזרקתי את מעילי על הרצפה.
בניסיון לפתוח את כפתורי הג'ינס שלי כמעט מעדתי על המיטה בחדר השינה שבביתי בעל שני החדרים, נאנחתי ביאוש.
עדיין עם עיניי כמעט סגורות בעטתי את הג'ינס הצמוד נהנית מההרגשה כל כך שנאנחתי בהקלה.
YOU ARE READING
The journal H.S translated to hebrew
Fanfictionהסיפור בהפסקה כרגע ואני לא יודעת מתי/ אם אמשיך אותו מצטערת. "את מבינה שיומן הוא דבר אישי מאוד נכון?" קולו היה מחוספס, נמוך ומאיים. הקול הזה החזיר את גופי לחיים וגרם לי לקחת צעד אחורה בפחד כשהמשיך, "אז השאלה היחידה שלי היא למה לעזאזל את עומדת עם שלי...
