The journal H.S translated to hebrew

פרק 43

(נקודת מבטה של אמבר)

"אז באמת חשבת שכשאנשים בוכים- הטיפות לפעמים הופכות לקריסטלים?" הוא צחק עליי שוב אחרי שאמרתי לו את האמונות הטפשיות ביותר שהיו לי בתור ילדה. בת דודתי שהייתה יותר גדולה ממני גרמה לי להאמין פעם שאם הדמעות אמיתיות וטהורות הן יהפכו לפנינים או משהו כזה.
הנהנתי, כשהחזקתי בידיו עם חיוך, נזכרת כמה פעמים ניסיתי בכוח לבכות פנינים יפות ומבריקות. ידיו היו עטופות סביבו, כשעמדנו וצפינו בשער העננים פעם אחת נוספת בחשכה, צפינו איך ההשתקפות היפה הראתה את העיר ויצרה מחשבות חדשות והשערות במוחו של הצופה.
יכלתי להרגיש את תזוזותיו כתוצאה מהצחוק, מכיוון שגבי היה כנגד החלק הקדמי של גופו. נשענתי את ראשי אחורה והרמתי את מבטי אליו, "כן, הייתי ילדה קטנה ונאיבית. אל תתן לי להתחיל אפילו על ממה חשבתי שעננים היו עשויים!"
הוא חייך אליי עם עיניים ירוקות נוצצות מלאות בשעשוע, "את עדיין מקווה לפעמים שהדמעות שלך יהפכו לפנינים נכון?"
הסמקתי והגבתי במהירות, "לא. כמובן שלא. זה לא מציאותי!" העברתי את מבטי אל הפסל, אבל ידעתי שהוא הבין ששיקרתי.
"את כן! זה באמת מדהים- שעדיין יש לך דמיון כזה מפותח! מה לגבי סנטה?" הוא בקושי יכל להחזיק את צחוקו, למרות שהוא ניסה ממש חזק.
הסתכלתי בעקשנות קדימה מסרבת לענות, מנסה בכוח גם לא לחייך, בזמן שהוא סוף סוף התפרץ בצחקוקים שוב, "באמת אמבר? באמת?"
"לא כמובן שאני לא מאמינה בו....יותר. אבל," הארי שחרר אותי מאחיזתו ולקח את ידי במקום כשעשינו את דרכנו חזרה למציאות, חזרה לרחובות של שיקגו. "כאילו אני כן מאמינה שיש משהו מעבר לעולם שלנו אתה מבין? לא יכול להיות שכל זה בא משום מקום!"
הוא נתקע בי בעדינות מדי פעם אבל לא היה לי אכפת בכלל. לא רציתי שהוא ישחרר אף פעם.
"אני די בטוח שסנטה עשה עסקה מתוקה עם ארנב הפסחא, פיית השיניים וכמה אחרים בתחילת החיים. את יודעת אולי המפץ הגדול היה רק הם מנסים זיקוקים או משהו!" (חחחחח צחקתי בקול ואחותי באה אליי ושאלה אותי על מה אני צוחקת והסתכלה עליי מוזר די יש לי דמעות בעיניים מרוב צחוק אני אפילו לא יודעת אם זה כזה מצחיק או שזה פשוט כי ישבתי כל היום בחדר שלי ותרגמתי בלי לצאת מהבית כל היום) הטון שלו היה כל כך עוקצני וציני לא יכלתי להתאפק שלא לצחוק.
"אז אתה לא מאמין בשום דבר? מה עם נשמות ו....אהבה לדוגמה?" לא יכלתי שלא להיות קצת מופתעת. יחסית למישהו כזה פיקח עם מוח כזה יפה חשבתי שהוא יאמין במשהו.
"אני מאמין במפץ הגדול. אני מאמין שדופמין משתחרר במוח שלנו בשילוב של נורפינפרין ופנילטילמין גם, שתרגישי כאהבה. ואני מאמין שהכל יכול להיות מוסבר על ידי המדע". צפיתי בתווי פניו היפים בהתפלאות כשהוא משך בכתפיו. לא היה אף ספק בעיניו על העובדה הזו. מעניין. ידעתי שדופמין היה הכימיקל שגרם לך להרגיש שמח- אבל האם אהבה לא הייתה יותר מסתם כימיקלים שעוברים במערכת שלנו?
"אבל זה לא קצת עצוב? לא להאמין בזה שיש משהו?" לא יכלתי שלא לחשוב על אמו. איבדתי את סבי בגיל צעיר- אבל איכשהו תמיד הייתי בטוחה שהוא עדיין איתי. לא ידעתי בתור מה לייצג אותו במצב שהוא היה בו בשבילי- אולי מלאך? נשמה שמגנה וצופה עליי מלמעלה? כל מה שידעתי והייתי בטוחה בו היה- הוא עדיין חי בלבי ועדיין למדתי דברים חדשים לגביו למרות שהוא לא היה כאן אישית.
"זה תלוי באיך שאת רואה את החיים. אני גם מאמין באומנות ויופי- ובלהנות. זו סיבה ששווה לחיות בשבילה. לחיות- בגלל שנתת חיים" עיניו חיפשו את שלי אחרי שיב על המדרכה, בזמן שדיבר. גבותיי היו קצת מכווצות, בזמן שהקשבתי להסבריו. לא ממש הסכמתי אותו, אבל בכל זאת יכלתי להבין את ההיגיון שלו לגמרי.
לא הייתי ממש בטוחה מה להגיד- הייתי די בטוחה שהדעות האלה היו משהו שאחרים השפיעו עליו. ולא יכלתי שלא לחשוב שזה אולי היה אביו, בן בעל תפקיד אחד בחייו של הארי שפקפקתי בו.
"אז אתה חושב שאנחנו פשוט נעלמים אחרי שאנחנו מתים? לא יותר מזה? שום דבר לא נשאר? לא נשמה? לא כלום?" איך הוא יכל לא להאמין שיש משהו? זה היה נשמע כמו דרך חשוכה וחסרת תקווה לחיות בה. הייתי מרגישה כל כך בודדה וחסרת משמעות אם לא הייתי מאמינה ב...דברים הקטנים שבהם האמנתי.
הוא מלמל כתגובה לשאלתי.
"כן. כן אני חושב שאנחנו פשוט נעלמים. למרות שאני מאמין שאנחנו סוג של....מתים פעמיים את מבינה? כאילו,אנחנו ממשיכים לחיות בזכרונות של אנשים. אז בהתחלה הגוף הפיזי שלנו מת ומאוחר יותר, אנחנו מתים שוב כששוכחים אותנו לגמרי". קולו הצרוד של הארי נשמע ברור באוויר עם הטמפרטורה שממשיכה ליפול. נשימותיו השאירו סימן ניתן לראייה של אוויר חם, שאורות הרחוב האירו.
תהיתי אם הוא האמין שהוא שמר על זכרון אמו בחיים- לא היה לו ממש זמן לראות אותה באמת. או לדבר איתה. או להחזיק את ידה. או שהיא תנשק את לחיו.
נהיה לי גוש בגרון. אולי זה היה פשוט קל יותר בשבילו?
"כאילו אם באמת היו נשמות...של אנשים שאיבדתי או משהו שעוקבים אחריי או צופים בי או משהו מוזר. אני חושב שהייתי מרגיש תמיד כאילו הם שופטים אותי את מבינה?" קולו המשיך והוא שוב עצר בשביל להסתכל עליי. הוא לא אמר לאף אחד על זה לפני כן. יכלתי לראות את זה בעיניו הירוקות.
"למה שמישהו ישפוט אותך?" הרגשתי חסרת נשימה. כל מה שהוא אמר ועשה בזמן הקצר שביליתי איתו חימם את לבי. איך הוא יכל לפחד שאנשים ישפטו את פעולותיו, כשהוא לא עשה שום דבר לא בסדר?
הוא משך בכתפיו ועברנו את הרחוב עושים את דרכנו לתוך הג'ונגל של בניינים גבוהים. הלכנו בשקט- נתתי לו לחשוב. וחשבתי בעצמי עוד פעם על הארי כשהיה ילד שלמד בבית ואף פעם לא פגש את אמו. אף אחד מאיתנו לא שם לב איך השמיים הפכו לשחורים יותר ויותר. העננים התאספו, כמו מחשבותינו.
"אבא שלי תמיד מוצא פגמים באנשים", הוא אמר פתאום עם קול חלש ומרוחק. זה שלח צמרמורות קרות כקרח שהרגישו כמו מחטים במורד גבי- אבל זה לא היה מאוויר הלילה הקר. זה היה הטון שלו. כמה אשם הוא נשמע, וכמה מצטער. כאילו כל מה שהוא אי פעם יכל לעשות- היה לטעות.
"זו הסיבה שהייתי חייב לעבוד", קולו היה אפילו חלש יותר. והוא פתאום הפך ללחוץ, מבטו עבר סביב המקום. אל השמיים, אל הבניינים בצד הרחוב הקטן, אל המדרכה- לכל מקום חוץ מעיניי, שהיו מלאות בדאגה ועצב. הוא נשמע כל כך מלא בושה על מה שעשה- על כך שהיה חייב לעבור לכאן, לברוח. כאילו הוא ידע שהוא עשה משהו לא נכון, אבל לא יכל לעמוד בכל הביקורת יותר. לאט לאט תמונת הבחור המושלם מהארוורד, השתנתה. איך לחצו עליו יותר מדי להיות משהו שהוא לא היה, להיות משהו שהוא לא היה חייב להיות ובכלל לא רצה להיות.
הוא ניסה לחייך אבל החיוך נעלם באותה מהירות. זה היה נראה לי כאילו היה על הקצה מלהישבר מול עיניי. וליבי כמעט ולא יכל לעמוד בזה. החזקתי את ידו חזק יותר, נותנת לאגודלי לעבור על עורו בניחום.
"אני כל כך מצטערת הארי". קולי היה מלא בדאגה וחשש.
"אני לא רוצה שתצטערי". לפתע עיניו ננעלו על שלי, "בבקשה אל תצטערי. אני לא רוצה לגרום לך להרגיש ככה".
כשהמילה האחרונה יצאה מפיו טיפת הגשם הראשונה נפלה מהשמיים, נוחתת בעדינות על ידו, שהחזיקה את שלי.