The journal H.S translated to hebrew

פרק 21

"אז מה שאת מנסה לומר זה- ש.... אמבר", שמו כמעט נשמע כאילו טעם את קול שמי שהרגיש לי מוזר פתאום.

הדמות הבדיונית המטושטשת ושבורת הלב שלי אמרה את שמי בקול, "יכולה לקבל טרמפ הביתה מפרי וזאין?"

ג'ני הנהנה בראשה בהתרגשות, שערה האדום היה על פניה, שעליהן היה מבט של 'בדיוק- מה- שאמרתי- לעזאזל'.

"כן! תודה סטיילס. אתה שולט אחי". היא הצביעה עליו וכמעט איבדה את שיווי המשקל שלה כשעשתה זאת, "שיט. אני צריכה להעיר את מאליק".

היא עצרה שנייה לפני שעזבה, כשהתמקדה בקצוות השיער שנתלתה באמצע פניה.

היא פזלה כשהסתכלה עליה והזיזה אותה מפניה ואז עצמה את עיניה, כנראה שהפעולה גרמה לה להרגיש מסוחררת.

כשצפיתי בה מוחי עבד חזק בניסיון להיזכר...

סטיילס? לא שמעתי איפשהו לפני? הייתי די בטוחה שג'ני הזכירה את השם הזה מוקדם יותר שם מצאתי אותו מוכר באופן מוזר- אבל הפעם הייתי לגמרי בטוחה ששמעתי אותו איפשהו לפני.

רק לא הצלחתי להבין מאיפה- לא במצב הזה ב 1:28 בלילה בכל מקרה. לא כשביליתי מה שנראה כמו נצח בעולם הזוי אחר. ממד אחר. עם בחור ומוחו היפה. שנינו צפינו בה כשהיא יצאה למסדרון שיערה האדום מבריק באור.

הוא היה פשוט כל כך אדום, חשבתי לעצמי- שוב- כשהוא שמר את הצבע הזה אפילו אחרי שהיתה בחדר שהוצף באור אדום.

לא הייתי כל כך בטוחה מה לעשות כשנשארנו לבד שוב. או מה להגיד. עדיין כל כך רציתי להגיד לו- אבל לא יכלתי למצוא את המילים אחרי ההפרעה הזאת. לא כשחזרתי למציאות והבועה הקטנה שלנו התפוצצה.

ובמיוחד לא כשהסימן לחיוך המקסים הזה היה עדיין על פניו.

עיניו הירוקות היו עדיין על הדלת, מבריקות כאילו נזכר במשהו. אבל הן עדיין לא נראו לגמרי שלוות. הוא נראה עייף.

הדרך שבה אחד מתלתליו ברח והוא את ידו להחזיר אותו בלי לשים לב. הדרך שבה חיוכו דהה לאט בכל שנייה שעברה. ואני בהיתי.

מהר הסטתי את מבטי לרגליי, מובכת.

לעזאזל. החדר התחיל להסתובב שוב וראייתי הטשטשה לשנייה, כשקמתי מהר מדי. ביד אחת מצאתי את הקיר, מרגישה את הלבנים הקרות בקצות אצבעותיי, סגרתי את עיניי חזק וחיכיתי שהרגשת הסחרור תעבור, כשפתאום הרגשתי משהו חם ועדין תופס את ידי.

עיניי נפתחו מהר, מה שרק הוסיף לתחושת הסחרור, והסתכלתי ישר לתוך עיניו הירוקות והפתאום מודאגות שבחנו אותי, ראשו הוטה קצת.

"את בסדר?"

הוא זז לקצה המיטה והדאגה היתה ברורה- בדרך שבה ישב, בעיניו, אפילו בדרך שבה אצבעותיו החזקות ניסו לייצב אותי בעדינות.

מוודא שהוא יכול לתפוס אותי אם אתעלף, הערכתי.

הנהנתי במעורפל, כי לא יכלתי ממש לדבר עכשיו.

לא יכלתי להגות מילה בודדה.

חלקית בגלל שפחדתי שאולי אקיא בניסיון, חלקית בגלל שאחיזתו הבלתי צפויה והמנחמת הקפיאה אותי במקום ולא הייתי בטוחה שיכלתי אפילו להרכיב משפטים הגיוניים כשהוא נוגע בי. לא כשהוא ישב שם עם החולצה הלבנה שחשפה את קעקועי החזה שלו, כשניסיתי לעמוד. לא כששפתיו עדיין היו פתוחות ככה, כאילו פחד ממבט מבולבל ממני על מגעו והתכונן להגיד מילות סליחה אם זה מה שיקרה. ובגלל שזה מה שהייתי צריכה לשאול אותו. לא אחרת. הייתי צריכה לוודא שהוא היה בסדר. אך ורק מתוך נימוס בניסיון לשבור את השקט. לגרום לו לדבר. זו תהיה דרך מוסווית לומר לו שיכלתי לראות שמשהו הדאיג אותו- ושהוא יכול לומר לי.

אם...אם הוא רוצה. הוא יכל לבחור פשוט להניד בראשו ולהכחיש הכל. מה שהוא בטח היה עושה. למה שירוקן את לבו למישהי שרק לפני כמה דקות למד את שמה?

נזכרתי איך חוסר תגובתי גרם לו להטיל ספק, הכרחתי את עצמי לחייך אליו ולהגיד לו את המילים: "רק קצת עייפה".

הוא חייך חושף את שיניו והנהן בהבנה. שיערו החום נפל על עיניו שוב מהתזוזה הקלה- הוא צריך תספורת.

"גם אני- אני חושב שאני יכול לישון לנצח", חיוך ההקלה דהה עם המילים. מה שנשאר היה החיוך העצוב והמתנצל, שהמשיך להפריע לי. להטריד את לבי. מילותיו היו כל כך מלאות ברצון שורף פשוט להעלם לתמיד, זה הפתיע אותי.

פתאום הרגשתי טיפשה.

והתחלתי ללכת אחורה ולצאת שולחת לו חיוך קטן תוך כדי בניסיון להפיג את המתח.

ליצור את המרחק הזה שידעתי שיהיה נורמלי בין שני זרים.

מה בכלל עשיתי? לא הכרתי את הבחור הזה. לא הכרתי את הארי. איך יכלתי לשכנע את עצמי שהכרתי אותו רק בגלל שקראתי ביומנו? האם בכלל שקלתי לספר לו על הסקרנות הילדותית שלי כלפיו? מה רציתי לעשות? להיות הפסיכולוגית שלו? לטפוח לו על הכתף ולהקשיב לזיכרונות הילדות העצובים שלו או כל דבר אחר שהטריד את מוחו? להציל אותו מעצמו? כאילו שהוא אי פעם יסכים- או ייתן לעצמו לעשות משהו אפילו קרוב לזה. מה חשבתי לעצמי? פתאום הרגשתי חסרת נשימה, כשהמגע החמים של ידו עזב את עור ידי הקר. משאיר מאחור דגדוג כמעט שורף היכן שגופנו נגעו.