The journal H.S translated to hebrew

פרק 18

(נקודת המבט של הארי)

ראשי התחיל לכאוב די פאקינג חזק.

כאילו hephaestus האל היווני של האש והנפחים הכה עם הפטיש שלו על הגולגולת שלי. הייתי אמור להיות זועם. הייתי אמור אמור להעיף אותה מפה לפני הרבה זמן. הייתי אמור להשתגע, אבל אני פשוט. לא יכלתי.

הרגשתי עייף. כל כך עייף מכל הדברים האלה בחיי שהמשיכו להתעורר נגדי. דוחפים אותי יותר ויותר קרוב לטירוף הייתי עייף מלהתנגד לזה. מתמיד לשמור מרחק מהקצה הזה, תמיד להילחם. תמיד.

הרגשתי טוב יותר כששכבתי כאן. צופה בחושך שבתוך עפעפיי מדמיין איך פעם לפני הרבה זמן הייתי רץ עם עפיפון הנייר במורד הגבעה עם הדשא הירוק. כמעט יכלתי להרגיש את הרוח העדינה מנשקת את לחיי המתחממות מהריצה, איך שהעפיפון עף גבוה מעליי מסתובב ברוח. צפיתי בדוגמת העפיפון מטה את ראשי במקצת מבוהל מהמראה הדוגמה היתה דומה לפרפרים האקזוטיים האלה שהיו מאיימים על הטורפים שלהם. אבל לדוגמה הזו לא היתה את אותה השפעה עליי, די להפך היא היתה מקסימה. יפה. כל כך יפה שעצרה את נשימתי. יכלתי להשבע שזוג עיניים ירוקות אפרפרות מדוגמת העפיפון שעף גבוה מעליי באוקיינוס של אור הסתכלו עליי כאן בחושך. עליי שהייתי תחום באדמה. תחום בשורשיי.

הזיכרון נמשך לשבריר שנייה וידעתי שאלו היו עיניה. זה היה זיכרון מאחד מחלומותיי הרבים מספור שהייתי בדרך כלל חולם שוב ושוב. עד לפני בערך שבוע העיניים היו כחולות כהות מוכרות באופן מוזר. שייכות לאדם שהייתי קרוב אליו יותר מכולם אבל אף פעם לא באמת פגשתי.

מחשבותיי חזרו לבחורה שבחדרי. היא בטח חשבה שאני לגמרי מטורף. מובס. דפוק. לגמרי דפוק. במיוחד אם קראה ביומני. רציתי להסתובב בייאוש על המחשבה הזאת, אבל במקום זאת שכבתי בלי לזוז ופשוט הרגשתי חסר תחושה. חסר תחושה וכל כך עייף.

הייתי מבולבל- יותר מדי מבולבל מכדי שיהיה לי אכפת יותר. יותר מדי מתוסכל. יותר מדי. הדבר היחיד שבאמת ידעתי שרציתי היה לשמוע שוב את קולה. כמה רגוע באופן מוזר הוא היה- כאילו ידעה משהו שאני לא. כן היא הייתה קצת מאויימת מהתפרצות הזעם הפתאומית שלי- ראיתי את זה בעיניה בכל צעד שהתקרבתי אליה. כאילו עיניה האפורות ירוקות היו כוח מגנטי מכושף שמשך אותי יותר קרוב. התכוונתי לחטוף את היומן מידיה הרזות והנקיות ו...ו.

מיד הרגשתי אותה יושבת לידי על המיטה. גופי חש מתח בכל תזוזה שלה, מה'העזה שלה להתקרב' אחרי שלפני רגע בהיתי בה כמו בן אדם משוגע. היא היתה במרחק סנטימטרים מירכי השמאלית.

"אני שמחה שמצאתי אותך".

מילותיה השקטות תפסו אותי לא מוכן ועיניי נפתחו להסתכל עליה. מוודא של השתגעתי. אבל היא היתה שם. עם עיניה הירוקות אפורות הגדולות שהיו ממוסגרות בשלמות בריסים שחורים. ברגע זה היא הסתכלה על החפץ בידיה החפץ הכי יקר לי. אבל מסיבה לא מוסברת כלשהי. מסיבה זדונית כלשהי זה נראה נכון. התמונה שלה איתו בידיה. אם רק יכלתי לדעת מה היא חושבת. ידעתי שיש אפשרות מאוד גדולה שהיא חושבת שאני מטורף. אבל עדיין היא נשארה כאן והיא שמחה שמצאה אותי?

(נקודת מבטה של אמבר)

העזתי להפנות את מבטי אליו. עיניי טיילו מהר במעלה גופו עד שפגשתי את עיניו התוהות, שצפו בי. עיניי עצרו לרגע על השרשרת שנחה על חזו העולה ויורד, שרשרת עם קמע כסוף של מטוס נייר. כמו הציור החוזר הזה ביומן. זה היה גילוי חסר חשיבות שרק יצר יותר שאלות. אבל עדיין רציתי לחייך כשראיתי אותו. בהייתו נמשכה ליותר מדי זמן. כאילו ניסה לקרוא אותי כספר בשפה זרה. כאילו בהייה ממושכת תתן למילים משמעות פתאום. דה ז'ה וו מהפעם הראשונה שראיתי אותו צץ במוחי. איך שישב שם מולי ונראה כאילו אחר כל תזוזה שלי. חוקר את פניי וידיי.

"למה?"

רק המילה הבודדה הזו. המילה יחידת ההברה הזו נדחפה מפיו לתוך לבי מרגישה כאילו הותקפתי עם נטיף קרח קפוא. הקור מהר התפזר בלבי משאיר אותו חסר תחושה מההפתעה.

אם זו היתה מילה שהוא רשם ביומנו היא לא היתה רשומה בעצבים. לא כמו ה'happy' המתוסכל והנואש שהצליח להקפיץ את לבי. לא המילה הזאת. האופן שבו אמר אותה. המשמעות מאחורי. המילה הזו היתה נכתבת לבד בדף הריק. אותיות מופיעות חלשות ואלכסוניות. כאילו לא יכל לדמיין לגמרי שום סיבה אפשרית- לא ללמה שמחתי למצוא אותו, לא ללמה למישהו יהיה אכפת ולא לאיך ייתכן שמישהו יכל לומר את המשפט עם המילים 'שמחה שמצאתי אותך' לו. המילה הזאת היתה כל כך תוהה באופן טבעי שזה שבר את לבי. הוא לא ידע כמה מרתקות מילותיו הכתובות היו? הוא לא ידע איזו נשמה מבריקה וזוהרת יש לו? איזה מוח מיוחד ודרך לראות את העולם יש לו? הסתכלתי בעיניו הירוקות נואשת לאיזה סימן שידע את זה- ידע שהוא משהו מיוחד ושרק השתעשע איתי. אבל לא מצאתי שום סימן. ואז משהו כמעט לא ניתן לתיאור קרה. כשמבט של שני אנשים נפגש ואחד מהם בבירור יותר מוצלח או חכם או מיוחד או חזק בדרך כלל המבט של זה שפחות יהיה הראשון לברוח מנעילת המבטים. אבל להפתעתי. צפיתי בהפתעה כשעיניו נעשו חמקניות, מתכופפות תחת מבטי עד שהיה חייב להסיט את מבטו. כאילו הוא היה האחד שהיה לא במקום. כאילו הוא היה האחד שהצטרך להסיט את מבטו בביישנות. כאילו לא היה לו שום דבר להתגאות בו או להגן עליו.

האישיות החזקה שצפיתי בה בין השורות ביומן היתה לגמרי אדם אחר מהאדם שמולי. הוא נעל את עצמו בפנים. הסתיר את דעותיו החזקות באחורי ראשו, מסתכל למעלה על התקרה על דברים שלא יכלתי לראות או לדמיין. רציתי להגיד לו שמה שמפריע לו יעבור. שאין לו ממה לפחד, שום סיבה להסתתר.

בגלל תנוחתו עם ידיו מורמות מאחורי ראשו, החולצה הלבנה המחוררת שלו היתה מתוחה. חושפת קו של עור שזוף מעל הקצה העליון של הג'ינס שלו. לא יכלתי ממש לקרוא את המילים בחושך אבל מספר מילים היו מקועקעות על עורו חסר הפגמים. אולי זה היה האלכוהול, אולי זו היתה רק טיפשות, אולי זה היה משהו שהרגשתי שהצטרכתי לעשות יותר מדי זמן אבל שחררתי יד אחת מהיומן והושטתי אותה אליו.