The journal H.S translated to hebrew

פרק 22

הוא נתן לידו ליפול לצדו בצורה כמעט מיואשת כשהתרחקתי, ונלחצתי יותר כשראיתי מבט פגוע מופיע על פניו.
לא. לא. אותו מבט שראיתי מוקדם יותר הערב אבל-הפעם אני גרמתי אותו.
זה כל כך התאים לי. תמיד הורסת ומתערבת בדברים שאני לא צריכה. תמיד הייתי יותר מדי סקרנית. יותר מדי סקרנית לגבי מה היתה חשיבות הציטוט כלפיו? מה המספרים ייצגו? איפה היה בעולם? מי אמר לו שהוא טיפש? למה היה לו אכפת? האם היה שמח? ניסיתי לחייך אליו חיוך מרגיע, מנסה להסתיר את הלחץ שלי. לא התכוונתי להעציב אותו, אבל ההבנה של כמה לא הולמת - אולי אפילו מפחידה היתה האובססיה הפתאומית שלי למצבו, גרמה לי לדעת שהצטרכתי לצאת. הוא בטח יהיה אפילו יותר מודאג אם אציק לו עם שאלות ו...מחשבותיי היו הוריקן, מראות לי חלקים קטנים מהתוצאות האפשריות במקרה והוא אי פעם יבין, ראיתי אותו צועק עליי. מבטו שוב זועם על התערבותי אם הוא אי פעם יגלה. ידעתי שאני למשל, אשתגע אם מישהו זר יתחיל פתאום לדבר על החלקים האישיים ביותר בחיי- ויותר מזה יתחיל להגיד לי שאני לא צריכה להאשים את עצמי. באיזה עולם מישהו יסכים בשמחה ואפילו יודה לך? לא, זה היה טבע האדם לשמור על החיים האישיים שלו ובעיותיו לא משנה כמה רודפות הן. אם הוא רצה לדבר עם מישהו הוא היה מבקש. אין ספור תרחישים המשיכו להופיע במוחי. תמונה שלו מסתכל עליי בשמחה מכתיבת היומן עפו במוחי, בזמן שהתוצאה (הפחות הגיונית) הופיעה בעצמה בקצרה מתוך ההוריקן שבמוחי- פתאום נזכרתי. עדיין החזקתי את היומן צמוד לחזי, שחררתי את האחיזה ובזמן שניסיתי לא להשקיע בזה יותר מדי מחשבה, שחררתי אותו- מניחה אותו מהר על השולחן, כאילו זה תמיד היה שם, כאילו לא היה לי אכפת לשחרר אותו.
העמדתי פנים שזה לא הפך מלהיות רק ספר מלא בדפים כתובים לכניסה למוח של מישהו שרציתי נואשות להציל. או לפחות לגרום לו להיות שמח, שלבי נפל למעמקי בטני כששחררתי אותו. עדיין יכלתי להרגיש את הנוכחות הרוחנית של העור הרך כשיצאתי מחדרו. עשיתי כל שבכוחי כדי להתעלם מההרגשה שאיבדתי משהו יקר, שלא הצטרכתי לשחרר, פניתי לכיוון הדלת. אצבעותיי הרגישו ריקות, לבי הרגיש ריק.
פיתחתי סוג של התמכרות לספר החום והקטן מבלי להרגיש. הוא היה איתי בכל מקום שאליו הלכתי במשך השבוע אבל עכשיו אני אף פעם לא אראה אותו שוב. אף פעם לא תהיה לי הזדמנות לקרוא את ההמשך, לראות את הדפים, את כתמי הקפה, את השרבוטים, את המחשבות. המחשבות שלו. ההיסטוריה הכתובה שלו. מה חשבתי? עמדתי ליד דלת חדרו מרחיקה את עצמי מהבחור עם העיניים הירוקות האלו והמוח המסתורי הזה, שהמשיך להיות בכל מחשבה שחשבתי. זה הרגיש כאילו הוא חסם כל דבר בתוכי- כאילו הוא היה ההוריקן שבלגן את כל מה שעד לפני שבוע היה בסדר. אני הייתי שתויה והוא היה יפה. גופו ומוחו. עצרתי לשנייה בכניסה, מסתובבת אליו. הוא עדיין ישב על המיטה מסתכל עליי עם עיניו הירוקות שאיכשהו נראו אינסופיות ובלתי אפשריות לקריאה.לא הצלחתי להבין מה הוא הרגיש או חשב. אבל ידעתי שהשמחה שאליה הייתי עדה לזמן קצר נעלמה לגמרי. כל סימן של אושר נעלם, הוחלף בקמט והכובד של צרותיו... איזה שהיו. רציתי לפתוח את פי ולהגיד משהו. כל דבר.דבר אחד אחרון לפני שלא אראה אותו שוב- ואם הייתי זה היה כ'אחת מאלה שעובדות עם השותפה שלו לדירה'. אבל אף מילה לא מצאה את הדרך לצאת ממני. לא היה לי כלום. זה היה רק מבטו המחכה שהסתכל עליי, שבכל רגע שעבר גרם לליבי לשקוע נמוך יותר, יותר ויותר. "א-אני חושבת שאני צריכה ללכת". עוד פעם נאבקתי להמשיך עם ההצגה- מנסה לחייך אליו את החיוך הרגיל הזה. זה מה שהוא רצה שאגיד אחרי הכול נכון? זו היתה התנהגות נורמלית נכון? הוא רצה לישון- הוא בטח רק היה מנומס מדי מכדי להעיף אותי והוא בטח היה ישן עכשיו אם לא. עמוק בתוך המקום הרגוע היחיד שלו, שאליו יכל לברוח לכמה שעות ו...אני צריכה להפסיק לחשוב עליו. אבל זה נראה כאילו יכל לראות ישר דרכי- ידעתי זאת מהמבט בעיניו הירוקות. פשוט הסתובבתי, כתפיי שמוטות מרגישה חסרת כוח ותחושה, כשקולו המחוספס הגיע אליי פעם אחת אחרונה עם רמז של יאוש: "אמבר?"
הרגשתי צמרמורת עוברת בי ממשמע שמי יוצא משפתיו המלאות. זה פשוט... הרגיש נכון כשהוא אמר אותו. ורציתי שהוא יגיד אותו כשהוא צריך מישהו. כשהוא הצטרך את הבן אדם היחיד הזה שיגיד לו שהוא מושלם, כשהיה באפלה החשוכה. כשהרגיש שהוא צריך להתכווץ לכדור במטרה לשמור על הכול במקום. רציתי כל כך להיות מי שתשמור שיהיה בסדר. לא ידעתי למה לצפות, אבל השארתי את עיניי על הרצפה כשיכלתי לשמוע ולהרגיש אותו קם מהמיטה. זה הרגיש כאילו הכל קרה בהילוך איטי. איך שהלך בחדר הקטן עם ידיו בכיסי הג'ינס השחור שלו, איך שחצה את החדר לאט, עם כתפיים ישרות. לא הייתי בטוחה לאן להסתכל, מסיבה כלשהי פחדתי להסתכל בעיניו.
פחדתי שהן יהיו מלאות שוב בעצבים. או אפילו נורא יותר: הייאוש שממנו לא אוכל להציל אותו. "הנה".
הוא החזיק את היומן המוכר בקסמו בידו, שמתח אליי מסמן לי לקחת אותו.