The journal H.S translated to hebrew

פרק 11

חיממתי קצת חלב, בזמן שצפיתי בו מתחמם התחלתי לחשוב.

ליבי הרגיש כבד יותר, בזמן שעיניי חקרו בהתרגשות את הדפים הראשונים.

היומן הזה היה כל כך אישי בדרך כל כך פשוטה.

הוא נועד לשימוש לסוג הדברים הקטנים האלה, האדם הזה ייחל לאוצר.

ועכשיו מכיוון שהיומן היה בידי יש את האפשרות שהאדם שכח את הדהרים האלו, לפחות אם אני לא אוכל להחזיר את היומן לבעליו.

התאוריה שלי לגבי שהספר הקטן הזה נשאר מאחור בכוונה לגמרי נעלמה ממוחי אחרי שהבנתי את הערך המשמעותי.

קימטתי את מצחי בייאוש לגבי מציאת דרך להחזיר את היומן. אני חייבת.

שפכתי את הקפה והחלב הרותח לספל עם השם אמבר כתוב באותיות ילדותיות בצד, הלכתי חזרה לכיסאי בשביל של אור השמש, שהאירה דרך החלון שליד מיטתי.

לגמתי מהקפה לפני שהחלפתי את הספל שבידי ביומן, עוד פעם נתתי לעיניי לעבור על הדפים הפעם עם מטרה אמיתית וברורה למצוא את הבעלים.

הייתי מופתעת לראות את הדפים הבאים מלאים בשירה, קראתי כל מילה.

זה היה יפה.

לפעמים הדפים היו מלאים והיו כתובים אמצעים מוזיקליים בצד, שלא הצלחתי להבין.

ופעמים אחרות היה רק משפט אחד או אפילו מילה אחת.

דפי השירים היו גם מלאים בתווים שנכתבו במהירות וגרמו לי לחייך.

לא רק שהאדם הזה היה מלא במחשבות ומילים, שלא צריכות להישכח.

הוא היה מלא גם במוזיקה.

יכלתי רק לדמיין כמה יפות המנגינות יישמעו, איך הן בדרך קסומה כלשהי יתאימו לאווירה שהיומן נותן.

עם כל מילה שקראתי, האדם נעשה מעניין יותר. עמוק יותר. יפה יותר. יותר טהור ואמיתי.

מספר שורות ספציפיות תפסו את תשומת לבי.

הן היו משורבטות ברכות בעט אדום וכמעט יכלתי לדמיין בחור צעיר יותר יושב תחת קרני השמש עם היומן בחיקו ליד חלוני, בזמן שחלקיקי אבק טיילו לאט באור השמש שגרם להם להיראות כמעט כמו נצנצים.

איך הוא ישב בלי לזוז בשקט וכתב את המילים והאזכורים.

הוא ישב שם עם ראשו מעל הדפים וכמעט בלי להבחין רשם את המילים, בזמן שהכל חוץ מהעט שרשם איתו על הדפים יהיה חסר קול.

כאילו כל מה שהקיף אותו עצר את נשימתו וחיכה שהוא יוכל לנשום שוב בחופשיות אחרי שירוקן את לבו על הדפים.

Dont let me

Dont let me

Dont let me go

Cause im tired of feeling alone