"...זהו להיום. נראה אתכם בשבוע הבא,כשנדבר על הבעיות הפיננסיות שהארגונים האלה נתקלים בהם מדי פעם."
נאנחתי בהקלה סגרתי את ספרי במהירות והכנסתי אותו לתיקי. האודיטוריום היה מלא באנשים וחיכיתי בחוסר סבלנות שיקומו מכיסאותיהם כדי שאני אוכל לצאת.תופפתי עם אצבעותיי על השולחן,כשהתחלתי לחשוב על מה שלמדנו. לא יכולתי להאמין שזה היה כזה קל לגרום לאנשים לשלם כסף למה שהם הניחו שהיה לארגון צדקה אמין-כשלמעשה זאת היתה סתם הונאה.
מה היה לא בסדר עם העולם הזה? אנשים היו יותר מדי מושחתים- יותר מדי אובססיבים לגבי כסף.
סוף סוף השורה היתה ריקה וקמתי ממקומי,מתמתחת. אחרי שישבתי כל כך הרבה זמן זה הרגיש כל כך טוב לקום.
זה לא כאילו מיהרתי- אבל מצד שני אם היו אפילו קצת מכוניות בכביש הייתי ממהרת.
כשיצאתי מהשורה קול הפריע לי, "אמבר- אני יכול לדבר איתך רגע?"
מהר ארגנתי את קולי,בזבזתי הרגע שעתיים בלהקשיב לקול הזה.
ניסיתי להתעלם מהמחשבה המדאיגה הזאת שבראשי,שלא יכלתי לאחר,בזמן שחייכתי ו-במקום ללכת לדלת-הלכתי לשולחן של המורה.
מחשבה מדאיגה על שימושו בשמי הפרטי עברה במוחי,אבל ניסיתי לשכוח ממנה.
אמנם זה לקח כמה הרצאות להתרגל ליופיו הלא הוגן של מר קלווין.
הוא היה צעיר- בן 24 זה מה שהוא אמר, כשהוא הציג את עצמו בהרצאה הראשונה.
מסתבר שהוא נהנה מסרטים ושהוא ועבד עם ארגוני צדקה רבים אחרי שסיים את לימודיו בלונדון. ויש לו דג זהב.
כשסוף סוף הגעתי אליו חייכתי חיוך מנומס,"כן?" הוא הסתובב אליי מארגון דפים על שולחנו ועיניו החומות כשוקולד התחברו עם שלי.
ניסיתי להתעלם מתחושת הפרפרים בבטני, כשהוא חייך אליי חיוך לבן שיניים,"סליחה שאני מבזבז את זמנך מיס מור- אני בטוח שיש לך הרבה מה לעשות בערב כזה של יום שני! אבל אני פשוט רציתי להגיד לך שהדאגה שלך למבנה הארגונים הקטנים באסיה היתה", החזקתי את נשימתי. הגשתי את העבודה הזאת יותר מדי מאוחר- אני אפילו פגשתי אותו אחרי הלימודים באוניברסיטה במהלך היום כדי לסיים את העבודה.התפללתי שהוא לא יעיף אותי- זאת בטח תהיה סיבה מספיקה כדי להעיף אותי מהקורס.הקשבתי כשהוא המשיך לדבר עם המבטא הבריטי הקל שלו,"אחד הטובים. נהנתי ממסקנותייך- אז אני לא אסמן כהוגש מאוחר."
"באמת!? זה נהדר!" הקלה עברה בי ומר. קלווין חייך מהתלהבותי, "אבל אל תאחרי שוב".
אחרי שהבטחתי לו שאני לא הוא סוף סוף נתן לי ללכת ומיהרתי לעלות במדרגות ולצאת מהאודיטוריום, שהיה לגמרי ריק עכשיו. יכולתי לשמוע אותו מצחקק בדרך.
אוויר הלילה הקר הכה בי ישר, אבל קיבלתי אותו בשמחה.
המשב הקר הרגיש מדהים כנגד לחיי הסמוקות.
קורסי הלילה היו נהדרים- אבל הם היו גם מעייפים.
הייתי אסירת תודה שמר. קלווין לא היה מורה זקן ומשעמם- זה היה גורם לשעתיים פעמיים בשבוע להיות בלתי אפשריים!
אהבתי את שיקגו בלילה- האורות המרובעים הקטנים על הבניינים הגבוהים תמיד גרמו לי להתפלא מיופיים.
רק תדמיינו איך כל ריבוע קטן היה בית או מקום עבודה של מישהו.
אז זה מה שרוב הזמן בזבזתי חושבת עליו,כשעליתי לאוטובוס הכמעט ריק וישבתי ליד החלון.
לפעמים יכולתי לראות אנשים בבתים ותמיד ניסיתי לחשוב איך סיפור חייהם היה.
הצבע הירוק מאורות המכוניות השתקפו בחלונות בגלל טיפות מי הגשם,שהחליקו באיטיות על הזכוכית.
בזמן שחיכיתי לתחנה שלי עקבתי אחרי הטיפות עם עיניי מעודדת אחת מהם שתנצח במירוץ נגד האחרות.
ככה העולם עבד נכון?כולם מנסים להגיע ראשונים במרוץ המטורף.
עדיין חשבתי על עיניו החומות כשוקולד של מר קלווין...
YOU ARE READING
The journal H.S translated to hebrew
Fanfictionהסיפור בהפסקה כרגע ואני לא יודעת מתי/ אם אמשיך אותו מצטערת. "את מבינה שיומן הוא דבר אישי מאוד נכון?" קולו היה מחוספס, נמוך ומאיים. הקול הזה החזיר את גופי לחיים וגרם לי לקחת צעד אחורה בפחד כשהמשיך, "אז השאלה היחידה שלי היא למה לעזאזל את עומדת עם שלי...
