The journal H.S translated to hebrew

פרק 42

(נקודת מבטה של אמבר)

הו שיט הוא עמד לנשק אותי. ורציתי את זה. כל כך רציתי את זה. רק להסתכל בעיניו גרם לאיברים הפנימיים שלי להישרף, אבל כשהוא הניח בעדינות את אצבעו מתחת לסנטרי והרים אותו כל כך בעדינות- הזכרונות צפו במוחי. איך הוא עשה בדיוק את אותו הדבר לפני שנה ואיך דברים נעשו ליותר מגרועים. זה התברר להיות הטעות הגדולה ביותר של חיי, כשנתתי לו לנשק אותי באותו הלילה באוניברסיטה. אבל הוא לא היה הארי. הוא לא היה ואף פעם לא יהיה. הארי אף פעם לא יעשה לי דבר כזה- שום דבר קרוב למה שהוא עשה. ידעתי את זה. אבל עדיין לא יכלתי שלא להסס כשעיניו של הארי, הירוקות והשורפות במבטן, חיכו לי בג'נטלמניות שאעמוד על קצות אצבעותיי ואסיים את הכאב, את הצורך ששנינו הרגשנו.
פשוט לא יכלתי לעשות את זה.
לא יכלתי בגלל שפעם שעברה זה כמעט הרס אותי. פעם שעברה לא ידעתי מספיק עליו. פעם שעברה התאהבתי לגמרי בשיא טיפשותי במישהו שהתברר שהיה הבן אדם הפוגעני ביותר והאנוכי ביותר שאי פעם פגשתי. נתתי לו את לבי לגמרי ופתחתי אותו בפניו- נותנת לו את כל אהבתי והוא פשוט ריסק אותו כאילו הייתי כלום. כאילו הוא נהנה לדקור את לבי פעם אחר פעם. כאילו שלושת החודשים האלה היו פשוט שקר אחד גדול.
עדיין יכלתי להרגיש את המקום שבו אצבעו של הארי נגעה בי והחזיקה את סנטרי, איך ששפתיו נפרדו לאט ובאופן מכאיב, איך שעיניו הרכות והדואגות נראו. אבל החיים לא היו כמו ההפקות הזולות של הוליווד. אתם לא תפגשו את הבחור היחיד והמושלם הזה ולא תהיה לכם את הנשיקה היחידה והמושלמת הזאת תחת הכוכבים הזוהרים. החיים הם אכזריים ולפעמים הם מכאיבים כל כך שזה יגרום לכם לפחד שזה הוא הסוף. לא יכלתי לתת לנשיקה לגרום לי להיות כך שוב. פשוט לא יכלתי לקחת את הסיכון- ולא הייתי בטוחה שהייתי אמיצה מספיק.
"אני..א..אני כל כך...אני פשוט לא יכולה..." יכלתי לראות איך הניצוץ בעיניו נעלם. והרגשתי גרוע. כאילו לא הייתי ראוייה לחיים האלה. רמז השמחה שסוף סוף נראה שהתמקם במבטו ונעלם עם ההבנה, פשוט שבר את לבי. והחלקים שנשארו מאחור היו חדים כלהב, קצוותיהם חתכו אותי מבפנים. הוא נתן לידו ליפול, כאילו הייתה העלה היחיד שנותר בסתיו. ועם זה נעלמה החמימות והצבע.
"אני כל כך מצטערת הארי. אני...אני פשוט." לקחתי נשימה עמוקה וסגרתי את עיניי. לא יכלתי להתרכז בזמן שצפיתי בו ובהבעת פניו הפגועה, שנגרמה ממני. אלוהים, שנאתי את עצמי יותר מהכל בגלל שגרמתי לו את זה.
"פעם שעברה- אני... אני פגשתי מישהו. זה פשוט ש....אני..." זה היה נורא כאן בחושך מאחורי עפעפיי הסגורים. עיניו הירוקות עדיין רדפו אותי, אבל היה עוד זוג עיניים שהסתכלו עליי עם רחמים וגועל וחיוכו היה מלא בעליונות. הרגשתי צורך לבכות, לצעוק, להרוס דברים. שנאתי אותו על זה. על כך שעדיין היה במוחי ועצר אותי מלחיות את חיי, כעסתי על עצמי על כך שלא הייתי מסוגלת להתגבר עליו. קיוויתי שלפגוש את הארי יעזור- שזה סוף סוף היה הזמן להתקדם. לשכוח את הסיבה שבגללה עברתי לשיקגו מההתחלה.
לקחתי נשימה עמוקה ופתחתי את עיניי. הארי לקח צעד אחורה והתרחק ממני- מבין את דחייתי לגמרי. הוא היה נראה כל כך....אבוד. בלבול וייאוש מילאו את מבטו: הוא ניסה לשמור על חזותו, אבל נכשל לגמרי בניסיונו. הוא נשבר לחתיכות מולי. זה רק גרם לי להיות יותר עצבנית על עצמי. זה הראה לי כמה פישלתי כשעצרתי אותו. כבר התגעגעתי והשתוקקתי למגעו שוב. אבל פשוט לא הייתי מסוגלת לעשות את זה, לא עם הזכרונות הכואבים שעדיין היו לי מפעם שעברה.
הסתכלתי בעיניו של הארי והכרחתי את עצמי להיות כנה איתו. זה היה המעט שיכלתי לעשות. להיות כנה איתו.
"פעם שעברה...פעם שעברה שברו לי את הלב...וזה היה ממש גרוע. וזה כאב. מאוד. וחשבתי שהצלחתי...." לקחתי עוד נשימה עמוקה, בזמן שהוא הסתכל עליי. חייכתי כשניסיתי להמשיך לדבר כרגיל אבל כמובן שהוא יכל לראות מעבר לזה. דמיינתי את פניי מתעוותות מהניסיון בכל מקרה אז פשוט וויתרתי על הניסיון. אבל פשוט לא יכלתי להסתכל על מבטו יותר אז החלטתי להסתכל על ידיו במקום. על ידיו החזקות והרכות, שהיו מלאות במילים שכתובות בדיו שחור.
"אני מניחה שחשבתי שהצלחתי להתגבר על זה, אבל אני לא חושבת שהצלחתי..." שנאתי את זה. איך יכלתי להרגיש כל כך מושלם בלבי, כמה היה אכפת לי מהבחור המקסים הזה מולי- ועדיין לחשוב על האחד ששבר אותי לגמרי והשאיר אותי מנופצת לחתיכות על האדמה הקשה? למה מוחי לא יכל לשכנע את לבי פשוט לוותר על זה? להמשיך עם חיי?