"אלוהים ישמור", נהג האוטובוס אמר פותח את הדלתות עם הבעה עצבנית.
כשההלם כמעט התפזר הנחתי את ראשי על ידי שעל החלון.
הסתגרתי מהאוויר הקר שנכנס דרך המחסום בבועה החמה שיצרתי לעצמי.
עצבנית על האדם הזר שעיקב את המסע שלי חזרה הביתה למיטה בהיתי בחושך דרך החלון אך בקושי אפשר היה לראות משהו עם האדים שהיו עליו, אז במקום זאת יצא שהסתכלתי על ההשתקפות של עצמי על שיערי בצבע חום-שקד שהתבלגן מסביב לראשי לאחר שפיזרתי אותו.
קיוויתי שזה יקל את כאב הראש.
מתוך זעם על שיערי, העברתי את אצבעותיי דרך הפוני שלי במטרה לסדר אותו, מה שהסתבר כדי בלתי אפשרי, האוויר הקר והלך הפך את שערי לבלגן.
"תודה". קול מחוספס וחסר נשימה אמר.
העברתי בשמחה את תשומת לבי מהשתקפותי ובחוסר התעניינות עקבתי אחר תנועותיו של הזר החדש שהגיע.
הוא היה בערך בגילי - 21, שמתי לב במהירות לפניו היפות.
למרות שהיו להם סימנים ברורים של עייפות עכשיו, כשהוא חיפש בכיסיו של מעיל העור הארוך, החום - והעכשיו פתוח - שלו אחר עודף.
האוטובוס סוף סוף התחיל לנסוע - בלי לחכות שהוא ישלם על הכרטיס שלו לפני, מה שהודיתי עליו כי רציתי להגיע כבר הביתה.
הבחור תפס במהירות את עמוד האוטובוס כדי לייצב את עצמו בגלל תזוזות האוטובוס.
עדיין עם יד אחת בכיסו הוא כיווץ את עיניו בעצבים על נהג האוטובוס.
קול נשיפותיו טובע בהדרגה ברעש האוטובוס, בזמן שנשימתו התייצבה, לא יכולתי לעצור את חיוכי מהשעשוע מהפעולה של נהג האוטובוס.
בזמן שהבחור חיפש בכיסיו, התחלתי לספור עם אצבעותיי, ניסיתי להבין מה המספרים על היומן מייצגים.
היו כל כך הרבה אפשרויות.
סיסמה ללוקר, חלק ממספר טלפון, מספרים היוצרים משפט אולי אפילו.... מה אם... 1.02.1994 2.09.2013.... מה אם המשמעות של זה היא הראשון לפברואר 1994 והשני לספטמבר 2013.
כיווצתי את גבותיי האם זו המשמעות שלהם? תאריכים ספציפיים? ולמה הם היו משורבטים מתחת למילים אלו?
אך שוב האיש תפס את תשומת לבי כשהוא מלמל בשקט "לעזאזל!" בתסכול צפיתי בו, כשהוא הוביל את ידו דרך שיערו החום והפרוע, מחליק אותו אחורה.
יש לשיערו צבע חום בהיר יותר משל מארק ומר קלווין חשבתי, בזמן שנהיה לי דחף ליישר את הכיווץ בין גבותיו, שגרם לו להראות מיואש ומבוגר יותר.
לא היה לו כסף בכיס בשביל הכרטיס? הוא גלגל את עיניו וזרק את ידו באוויר בעצבים, "נהדר. פשוט פאקינג נהדר."
הוא סגר את עיניו לשנייה, ובזמן שצבט את גשר אפו הוא נשם עמוק כשהאוטובוס הרעיש כשעבר ברחוב.
כשאור ירוק בולט נכנס דרך שמשת האוטובוס -כל פנים האוטובוס הואר בירוק.
צפיתי במראה הבחור הצעיר, שעכשיו הסתכל אל מחוץ לחלון עם מבט די אבוד בזמן שהיה מואר באור הירוק.
לרגע פניו היו לגמרי חלקות חופשיות מעצבים ועייפות הם היו לגמרי חלקות כאילו האור הירוק הזכיר לו זמן אחר, יום אחר, תקופה אחרת אולי.
אך הלסת שלו היתה הדוקה מה שגרם לקו הלסת שלו לבלוט, זה עדיין השתלב עם פניו.
אולי הזיכרון לא היה נעים, מה שגרם לי לתהות אם אי פעם היתה לו הזדמנות לחייך.
ניסיתי לדמיין איך החיוך שלו נראה, חקרתי את פניו עם יראת כבוד ליופיין הייחודי.
האור נעלם, באותה מהירות שבה הוא הופיע, וצפיתי איך הבעת פניו הריקה חוזרת לתווי פניו הצעירים.
שפתיו הופרדו, "תראה..."
הוא חיכה לרגע מחליט מה להגיד לנהג האוטובוס במטרה שלא יוריד אותו מהאוטובוס.
לא הייתי בטוחה מה גרם לי לעשות את זה.
אולי זה היה המראה הברור של העייפות, שקרנה ממנו.
או שאולי זה היה לא יותר מאשר משמע קולו הנמוך והמחוספס עם הטון המדוכדך, שליבי עצר בגללו.
מה שלא היתה הסיבה, נתתי לרגליי ליפול לרצפה וקמתי בעדינות ממושבי מחפשת בתיקי עם יד אחת, מרגישה את אצבעותיי מחליקות על הפריט שחיפשתי.
YOU ARE READING
The journal H.S translated to hebrew
Fanfictionהסיפור בהפסקה כרגע ואני לא יודעת מתי/ אם אמשיך אותו מצטערת. "את מבינה שיומן הוא דבר אישי מאוד נכון?" קולו היה מחוספס, נמוך ומאיים. הקול הזה החזיר את גופי לחיים וגרם לי לקחת צעד אחורה בפחד כשהמשיך, "אז השאלה היחידה שלי היא למה לעזאזל את עומדת עם שלי...
