The journal H.S translated to hebrew

פרק 38

היי מצטערת שלא העליתי פרק מלא זמן אבל היה לי עומס ענקי של מבחנים בלי שנייה לנשום.
אז עכשיו ניצלתי את הרגע החופשי הראשון שלי לתרגם פרק אני מקווה שנשארו קוראים ושתאהבו את הפרק אז תגיבו על הפרק כדי שאני אדע אם להמשיך לתרגם ותגידו מה אתם חושבים על הפרק אז מקווה שתהנו מהפרק וסליחה שהייתם צריכים לחכות כל כך הרבה זמן.

"הו כן גם אני- לגמרי משהו חם."
הוא לקח נשימה עמוקה צופה בי עומדת שם לידו קרובה, מנסה נואשות לשמור קצת חום בגופי למתי שנצטרך לצאת שוב, בזמן שהוא פשוט הוריד את הפאקינג ג'קט שלו!
"את יודעת שיהיה לך יותר קר אם תשאירי את הג'קט עלייך בזמן שאנחנו כאן."
"למה?" שאלתי בחוסר אמון, קולי מעומעם בגלל הצעיף בזמן שהסתכלתי למעלה אל תוך עיניו המושלמות.
פעם נוספת הוא גיחך, "תסמכי עליי! זה קשור לזה שהגוף שלך מתרגל לחום שכאן- אז כשאת יוצאת החוצה ואת עדיין לובשת את הג'קט ירגיש לך אפילו יותר קר.
"המ-המ", צפיתי בו בחשד עם עיניים מכווצות.
"אמרתי לך את האמת בפעם הראשונה נכון?" הוא טען עם החיוך הרחב והמקסים הזה, עדיין היו מספר אנשים עד שיגיע תורינו להזמין.
כן, הוא צדק, שיטת ההרגעות הזאת באמת עבדה.
עם מבט קצר חושד אחרון לכיוונו, התחלתי לפתוח את הג'קט שלי, מה שגרם לו לצחוק בקול מספר אנשים בתור בהו בנו.
בזמן שניסיתי לצאת מהג'קט לגמרי- מה שהתברר כקושי גדול, המקום נראה קצת קלאסטרופובי.
לפני שיכלתי לומר לא הארי התחיל לעזור לי לצאת ממנו, התיק שעל כתפי גרם לזה להיות יותר קשה.
יכלתי לשמוע את קבוצת הבנות שם מתחילות לעשות אוו כלפיו. לגמרי לא כלפיי, בזמן שניסיתי לצאת מהקשר הארור שנוצר מהצעיף, רצועת תיקי, השיער שלי, הכפפות והג'קט. כל זה בעזרת מוזיקאי שנראה כמו דוגמן עם סוודר, שעצר את נשימתי עם שלמותו. החיים פשוט נהדרים נכון?
"אני שונאת את החורף". טענתי מותשת, מחמיצה את פניי כשסוף סוף הצלחתי לצאת מהחלק האחרון של הצעיף- שיערי נראה נורא- עכשיו כבר לגמרי התחממתי. הארי צפה בי בשעשוע, כשהחזיק את הג'קט שלי. הושטתי את ידי לקחת את הג'קט.
"זה בסדר אני יכול להחזיק אותו" הוא אמר גורם לי להרים את גבותיי בהפתעה, "אז, שוב, מה רצית להזמין?"
"קפה גדול אני חושבת-" אמרתי מעיפה חלק משיערי מפניי, הרמתי את מבטי אל התפריט, מנסה להתעלם מצחקוקי הבנות ומחיוכו המשועשע שגרם לי להסמיק יותר ויותר. למה הוא היה חייב להסתכל עליי כל הזמן כשהוא חשב שלא שמתי לב? זה היה בלתי אפשרי לייצב את דופק לבי.
כבר לא יכלתי לחכות לצאת מהמקום עם הקפה החם שלי ועם הבחור בעל הלב החם שליידי. זה היה טיפשי שפתאום הרגשתי קצת רכושנית כלפיו? איך שפתאום רציתי שהבנות האלו יהיו על הירח ולא כאן? זה לגמרי היה טיפשי. אבל לא היה לי אכפת. הוא עדיין צפה בי- יכלתי להרגיש את מבטו הרך מונח עליי.
לבסוף הגיע תורנו- זה לגמרי היה רעיון טוב להוריד קצת מבגדיי, לפני שיכלתי להוציא את תיקי הארי דיבר: "קפה גדול ושוקו חם לדרך, תודה" (לא ידעתי איך לכתוב את זה שהם לוקחים את זה ולא יושבים)
הרמתי את מבטי בסקרנות מתיקי כדי לראות את התגובה שקולו העמוק יצרה על פניה של הקופאית, רק כדי לוודא שזאת לא רק אני ש...הו..כן..אוקיי היא הסמיקה והתחילה להתעסק עם הקופה, "כן... אהמ... אתה רוצה קצפת וסוכריות על זה..." היא הסמיקה יותר, "על... על השוקו אני מתכוונת?"
"כן כמובן", צפיתי בתדהמה על כך שהוא לא שם לב לאף פאקינג דבר בזמן שהבחורה כמעט מתה תחת מבטו האלוהי, שיכל לגרום לכל לב כאן לנמוס.
לעזאזל, הוא לא ראה את זה? הוא לא שם לב ללחץ שלה, להסמקתה, האופן שבו היא העבירה את שיערה לאחורי אוזנה באי נוחות? לפתע הרגשתי הרבה יותר טוב עם עצמי - לפחות הצלחתי לומר משפטים שלמים בסביבתו. ניסיתי לחייך אליה חיוך מרגיע, לא נראה לי שהיא אפילו שמה לב אליי. הארי נתן לה את הכסף והיא הקלידה את ההזמנה שלנו.
"חכה- אני יכולה לשלם על ההזמנה שלי!" אמרתי כשהבנתי מה הוא עושה. הוא הסתכל עליי- וכך גם הבחורה. היא בהתה בי, כאילו תהתה איך אני מצליחה לדבר איתו. חייכתי להארי לא מוותרת, אבל עיניו הירוקות אמרו אותו דבר.
אין מצב שהוא הולך לשלם על ההזמנה שלי.
"אני חייב לך דולר".
ממתי? הסתכלתי עליו במבט שואל, "מהאוטובוס?" הוא המשיך מחקה את מבטי. הו. "ואני חושב שאני יכול להרשות לעצמי לבזבז 69 סנט ולהמשיך לחיות". הוא אמר מצחקק על מבטי ושילם, בזמן שהמשכתי להסתכל עליו מופתעת. הוא זכר אותי מהאוטובוס? הוא? אבל- איך הוא המשיך להפתיע אותי!
לקחתי את שתי הכוסות בזהירות במקום, מכיוון שהוא לא הסכים לתת לי לשלם. הוא עקב אחריי מקרוב כשעשיתי את דרכי בחנות רואה שולחן פנוי ללא כיסאות. הנחתי את שתי הכוסות והסתובבתי אליו לקחת את הג'קט שלי ממנו מגלה שהוא כבר עמד מאחוריי איתו- מוכן לשים אותו עליי, כאילו היה איזה ג'נטלמן בעל נימוסים והליכות מהארוורד, הוא חייך אליי עם חיוכו הטיפשי- לעזאזל, למה הוא תמיד היה חייב לעשות דברים שגרמו לי להתאהב בו אפילו יותר? למה הוא חייב להיות כל כך מסתורי, וכל כך פגום, אך עדיין מושלם, איך הוא יכל לגרום לכל הבנות להסמיק בלי לשים לב? למה הוא היה חייב להיות כזה? עם הסוודר שלו והעיניים הירוקות האלה? מי הרשה לו?
מלמלתי תודה ונתתי לו לעזור לי לשים את הג'קט. לפתע העולם כלל רק אותו, מחזיק את הבד, בזמן שהכנסתי את ידיי אל תוך השרוולים מנסה להישאר רגועה. אף דבר אחר, רק הוא ואני. לא היה לי אכפת מקבוצת הבנות המצחקקות או מהקופאית. לא היה לי אכפת מכלום, בגלל שהיה נראה שכל מה שהוא שם לב אליו היה אני. אנחה יצאה מפי, אך היא נבלעה בשאר הקולות שבחדר, בזמן שיכלתי להרגיש את ידו עוברת בעדינות בשיערי- משחררת אותו מהג'קט. זה היה מהלך כל כך עדין, נעים ודואג- כל כך תמים. אבל עדיין זה הצליח לנפץ את שפיותי לחלקים, כאילו שהוא היה רעידת אדמה שמפילה אותי שלב אחר שלב- ואז לפתע במכה אחת.