קצות אצבעותיי היו רק כמה סנטימטרים מצדו. זה היה מוזר כמה אתה יכול להיות כל כך קרוב לבן אדם, אבל עדיין להרגיש כאילו אתם בשני עולמות שונים בשתי מערכות שמש שונות.
אפילו אם סגרתי את המרחק המינימלי ביו קצות אצבעותיי לצד יריכו, אני עדיין אשאר סרה בשבילו. זרה חסרת שם עם מוח חטטן. הוא בטח חשב שהייתי משוגעת שעדיין הייתי כאן. אבל איך יכלתי לעזוב? איך אפשר ללכת ממשהו יפה ושברירי? איך אפשר להשאיר אותו מאחור כאילו הוא עבר לידי בלי ששמתי לב? כאילו שלא הייתי מעוורת מהשלמות ואיך שליבי נשבר מחוסר ידיעתו. ואז סוף סוף הבנתי איך יכל להכיל את שני האנשים בתוכו. הבחור שכתב מילים שיכלו לבייש את יופי הכוכבים, אך באותו הזמן יכל לזרוק את עצמו במיטה ולשמור את פניו בצורה כאילו לקח את מקומו של אטלאס. הוא היה כמו לילה ובוקר. הוא היה כמו אהבה ושנאה. חלק אחד לא יכל להתקיים בלי השני.
הוא היה מורכב משניהם הטוב והגרוע. מחשבותיו היפות ביותר ובאותו הזמן הרודפות ביותר.
סקרנותי בו היתה מוצפת כאן בחדר החשוך, היכן שכל דבר שיכלת לראות היה שטוף באור האדום. הניירות על רצפת החדר היו אדומים. נותנים להכל הרגשה הזויה.
זו היתה הסקרנות, ההרגשה ההזויה שהובילה את ידי רחוק יותר. הייתי חייבת לוודא שהוא שם. שהוא היה אמיתי. כי איך הוא יכול להיות?
לאט קצות אצבעותיי באו במגע עם הבד. צפיתי בהערצה בניגוד בין המכנסיים השחורים והעור החיוור.
הרגשתי כאילו כל המקום קפא פתאום בזמן. חזו שהתמלא באוויר נשאר במקום, האורות מהמכוניות הנוסעות למטה ברחוב קפאו, המוזיקה ששאגה מהחדר השני השתתקה.
הוא היה אמיתי.
המגע היה כל כך עדין, שלא הייתי בטוחה שהוא אפילו שם לב כששכב שם על גבו, עיניים סגורות. עדיין מחכה לתגובתי על הלמה התוהה והלא מאמין.
כשהוא זז אני הופתעתי מושכת את ידי חזרה. לבי דפק מהר. עיניי התרחבו. הרגע עבר. צפיתי באיך שהוא הזיז פשוט את ידו מאחורי ראשו כדי להרים את שרשרת מטוס הנייר. משחק בה בידו הגדולה.
"אז אני מניח שאין באמת הסבר". אנחה ברחה משפתיו המלאות בזמן שהשאיר את עיניו סגורות. הבנתי שהוא, אולי בחלק העמוק ביותר בלבו קיווה. קיווה שתהיה סיבה שאשמח לראות אותו. למצוא אותו. להישאר כאן. אבל השתיקה שלי ניפצה את תקוותו הקטנה והאחרונה. קולו היה מת. אדיש. חסר אכפתיות עכשיו.
שפתיי נפתחו כדי לומר לו שזה לא נכון. שפתיי נפתחו כדי שסוף סוף אוכל להגיד לו. לשכנע אותו. איכשהו לגרום לו להאמין שהוא יותר מכל אדם אחר שאי פעם פגשתי. אי פעם הכרתי. שהוא בעל מתנות שכולם מתחננים אליהן. כישרון שרק לכמה אנשים בהיסטוריה היה. שהוא היה מיוחד, משהו. שמחשבותיו ציוריו ושיריו הקצרים. שמילותיו והערותיו היו פשוט יפות באופן מיוחד.
עם ליבי הפועם והאדרנלין סביב גופי, כשעמדתי לומר לו. לפתוח את עיניו. לעשות כל דבר שבכוחי לעשות כדי לשכנע אותו. לגרום לו לשכוח את המילים הקשות שמישהו גרם לו להאמין בהן. החזקתי אוויר מוחי מחפש איך לנסח את המילים נכון. איך יכלתי להגיד לו במילים פשוטות איך הוא לגמרי שופט את עצמו לא נכון. איך מילים יכולות להספיק? הצטרכתי משהו טוב יותר ממילים.
לא הייתי בטוחה איך להתחיל אבל הקול שהיה בקצה לשוני עמד לשבור את השקט כשהדלת נפתחה מהר מכניסה את המוזיקה החזקה שכמעט נחנקתי מהמילים שלא נאמרו.
ג'ני החזיקה בידה את ידית הדלת מכווצת את עיניה בחושך.
התנועה של הדלת הקימה את הארי, כמו בובה על חוטים. עיניו התרחבו וגבו השרירי התיישר לגמרי. יכלתי להרגיש איך נשימותיו נהפכו מהירות מההפתעה, שקרתה גם לי.
הרוגע והייאוש שהיו לו כששכב שם על המיטה רק לפני כמה דקות נעלמו. כמו ערפל תחת קרני שמש. הם נעלמו מהר כשעיניו ראו את ג'ני. נארזו. מעכל את מראה השיער האדום המוכר מבטו נרגע וכתפו ירדה במקצת, מבין שהפורץ לא היה אפילו קרוב לאיום.
YOU ARE READING
The journal H.S translated to hebrew
Fanfictionהסיפור בהפסקה כרגע ואני לא יודעת מתי/ אם אמשיך אותו מצטערת. "את מבינה שיומן הוא דבר אישי מאוד נכון?" קולו היה מחוספס, נמוך ומאיים. הקול הזה החזיר את גופי לחיים וגרם לי לקחת צעד אחורה בפחד כשהמשיך, "אז השאלה היחידה שלי היא למה לעזאזל את עומדת עם שלי...
