היורשת

פרק 43 - הדבר הכי נורא

תודה רבה שחיכיתם בסבלנות ובהבנה

~~~

"איך היה אתמול הביקור בבית החולים?" שאלה לארה את זואי.

הם ישבו ארבעתם מתחת לעץ בחצר, כבר התחיל להיות חם בחוץ אבל מתחת לצל היה נעים. הקיץ מתקרב... עברו שבועיים מאז הפיגוע, אתמול שלחו את זואי ודילן לבית חולים שבו קיבלו את רוב הפצועים, הם דיברו עם הפצועים, הביעו את תמיכתם... "היה קשה," הודתה זואי. "היו שם יצורים במצב קשה מאוד ו..." הביטה בחבריה, משחזרת חלק מהתמונות במוחה, ילדים שנשרפו, יצורים שאיבדו גפה, ועוד שלל תמונות קשות. "היה קשה לא לבכות מול הפרצוף שלהם." קולה נשמע מעט מריר, כאילו היא כועסת על עצמה.

ואולי היא כעסה? אניל תהתה. "ברור. זה לא פשוט ללכת לשם." הניחה את ידה על גבי זו של זואי, מחזיקה חזק לשניה ואז עוזבת.

"כן, אבל, מי אני בכלל שתבוא לנחם אותם?" התסכול היה ברור בקולה. "מה אני כבר יודעת?"

אניל ולארה הביטו אחת בשניה מופתעות, מקוות שלשנייה יהיה מה להגיד בעניין, אוריון מיקד את מבטו ביורשת יותר. "למה את מתכוונת?" שאל לבסוף. "את היורשת."

זואי תלשה את מבטו ממנה וחיבקה את רגליה אל חזה, היא הרגישה מעט ילדותית כך אבל זה לא שינה לה באותו הרגע.

"זואי, את עשית כל כך הרבה בשביל היצורים האלו." לארה התחילה, "מהרגע שחזרת לא עצרת, רק למדת והתקדמת והשתפרת בשביל שתוכלי להיות היורשת הכי טובה שאת יכולה."

"זה עדיין מרגיש כמו כלום, אני לא יכולה באמת להגן עליהם, על האנשים שלי." המשפט היה כל כך ברור, היא לא חיפשה להיות הקורבן, היא לא חיפשה להיעלם. היא רצתה להיות היורשת, היורשת שלהם, היא רצתה להגן עליהם עם כל מה שיש לה, אבל זה עדיין הרגיש כאילו היא לא יכולה לעשות כלום. "ומי אני שאוכל לתת משמעות לסבל שלהם?" היצורים האלו חיפשו סיבה, לזואי לא היתה סיבה לתת להם.

"אולי לא משמעות, את המשמעות הם יצטרכו למצוא בעצמם... אבל," אוריון לקח נשימה, "את מבינה את הסבל שלהם. את הפאניקה והבלבול, את הכאב שבלאבד מישהו." הקול שלו היה כל כך הרבה דברים באותו הרגע, הוא היה גם רך וקשוב אך גם מרוחק ומונוטוני.

כן, היא מבינה את זה. את הכאב שבמלחמה הזו. היא חוותה אותו על בשרה. עיניה עברו להביט בו, היא סיפרה לאוריון על מה שהבינה לגבי היותה יתומה, מובן שסיפרה, גם לאניל ולארה, לכל אחד בנפרד, זה פשוט הציף אותה. עדיין היה לה קשה לעכל את זה. בספרים ובסרטים תמיד עשו רומנטיזציה ליתמות, אבל בחיים האמיתיים... זה לא ככה.

הכאב הזה של לאבד הורה הוא כאב שכולם חווים, הוא הכאב הכי נורא שקיים. אבל אמורים לחוות אותו מאוחר יותר בחיים, אחרי שכבר הבנת דבר או שניים, אחרי שכבר חווית רגשות אחרים, אחרי שעברת דברים שונים. אבל להפוך להיות יתום בגיל צעיר זה לעבור את הדבר הכי נורא שאפשר לעבור בגיל צעיר יותר ממה שאמורים לעבור אותו. וזה לתת לעצב ההוא לחלחל עמוק ולתת לו ללוות אותך לכל המשך החיים. זואי רצתה להתנער מזה, לא, היא תהיה שמחה. וזה נכון, היא תהיה. אך תמיד ישאר בליבה החלק העצוב והכואב ההוא, החלק שאותו הוריה היו אמורים למלא.