היורשת

פרק 57 - נתראה

"אז תיכנסו דרך המנהרות ב- רגע, בטוח שאנחנו רוצים לעשות את זה שעה לפני זריחה?" דילן שאל את המפקדים האחרים.

רק שלהם לא היו תשובות, הם רק הביטו ביורשת. "כן." ענתה ללא היסוס. "מה שראיתי בחיזיון היה בזמן זריחה."

הם אכן פעלו לפי ההוראות של זואי, תכננו את ההתקפה בדיוק לפי מה שהחיזיון שלה אמר. עוד כמה ימים יוציאו את התכנית לשטח ועדיין... אף אחד מהחבורה לא אמר משהו על זה שזואי רוצה להשתתף בו בעצמה. ועוד היו כמה חורים בתוכנית שהיה צריך למלא.

אחרי הפגישה זואי הלכה לדבר עם טנה, אמורי כבר השתכנע, אבל אם היא באמת רוצה לצאת עם כולם היא צריכה לשכנע את המפקדת העליונה שאחראית עליה, הלא היא טנה. "המפקדת גלדריגל," פנתה אליה, "יש לך רגע לדבר?"

טנה עצרה את השיחות שלה עם המפקדים האחרים וסימנה לזואי לבוא איתה במשרדה הזמני בארמון אלברון.

"כן," הצעירה חייכה אליה, מסמנת לה לשבת, "איך אני יכולה לעזור לך?"

זואי הביטה אחורה, מוודאת שהדלת סגורה, היא לקחה נשימה עמוקה, מכינה את עצמה לשיחה. "אני רוצה לצאת לקרב."

טנה נעצה בה עיניים, אם כי זה היה נראה שהיא בוהה בריק. "מה?"

"החיזיון שלי היה ברור- אני צריכה להיות שם." הסבירה, מניחה את ידיה על השולחן. "הייתי שם, בקרב, כולם הסתכלו עלי."

היה נראה שטנה שוקלת את דבריה. "אני לא יודעת."

"זה מה שהרוחות רוצות, זה הגורל שלי."

"וראית אם זה מה שבאמת ישנה את תוצאות הקרב?" ניסתה להיות סבלנית ולהקשיב.

איך זואי תסביר לה את זה עכשיו... "את לא יכולה לספר על זה לאף אחד." ביקשה וטנה הנהנה, זה היה חלק מהתפקיד של המפקדים העליונים, לשמור על סודות היורשים. "לא סיפרתי על זה אבל בחיזיון כולם הסתכלו עלי בפחד, עשיתי שם משהו, משהו שאפילו אני לא יודעת לתת לו שם." והיא גם אפילו לא יודעת מה זה היה.

פניה של טנה נראו קשובות, עיניה ברקו בסקרנות. "מה? מה עשית?" דיברה בלחש.

ידיה של זואי השתלבו זו בזו על השולחן. "זה העניין, אני לא יודעת מה זה היה, אבל זה היה קריטי, זה שינה שם משהו." היא עדיין רצתה לשמור את הקרע בשמיים לעצמה, גם כי עוד לא בדיוק הבינה אם היא יצרה אותו או איך זה אפשרי בכלל, וגם כי הרגישה שזה יכול לסמן לאחרים סכנה.

טנה הינהנה, "אני מבינה." אבל היא עדיין לא השתכנעה. "והחיזיון אמר לך אם תהיי בסדר אחרי זה?"

דפיקות ליבה האיצו. "לא." השיבה.

אצבעותיה של טנה שפשפו את עיניה, אוויר נכנס דרך אפה. "לא אספר דבר לבלייר ואמורי, אבל זו בהחלט לא יכולה להיות החלטה רק שלי." ניסתה להעלות חיוך מתנצל על פניה כשחזרה להביט בה. "אני מצטערת, זה פשוט... יותר מדי."