היורשת

פרק 41 - הכספת

זואי שתקה במשך רוב הזמן בארוחת הבוקר. אניל, אוריון ולארה שמו לב לזה, בתחילה לארה חשבה שיהיה הכי טוב אם הם פשוט יניחו לה, היא תיארה לעצמה שעבר עליה לילה קשה אתמול ושהיא תרצה את השקט שלה. היה נראה שגם אניל ואוריון מתכוונים לשמור על שקט.

זואי סיימה את האוכל שלה, מבט קשה בעיניה. מפתח לנשק? יכול להיות שזה הייעוד של משפחת אנאלמנט? אבן הרוחות הבזיקה פתאום בראשה, כאם הזיכרון הפשוט החזיר אותה למציאות. "סיימתם?" שאלה את חבריה.

"אה... כן," אוריון ענה בשם שלושתם.

"אני רוצה לספר לכם על אתמול, בואו איתי." היא לקחה אותם לדירה שלה, מוודאת שזה רק הם בפנים. זה מידע שלא יכול ליפול לידיים של יצורים אחרים.

"אז אתם המפתח לאיזשהו נשק?" אניל אמרה את השורה התחתונה.

"אני לא יודעת, לא נראה לי," מלמלה זואי, "זה מרגיש כאילו זה רק חלק מהאמת." לקחה נשימה עמוקה, "מהאמת על היורשים, או יותר נכון, מהאמת על משפחת אנאלמנט, כי ראידר אמר שבאיזשהו אופן גם לדילן יש היכולת הזו."

"צריך לחזור למחקר, הוא חשוב עכשיו יותר מתמיד." החליטה לארה וקמה.

כן, המחקר. "אנחנו חייבים לגלות את זה מהר." אמרה זואי וקמה גם היא מהספה.

"היורשת זואי." לריאן נכנס לחדר. "החוקרת שילה כאן כדי לפגוש אותך, היא אומרת שזה דחוף."

שילה? זואי שלחה מבט לעברה של לארה, יופי, זו בדיוק מי שהם היו צריכים. "תכניס אותה, תודה."

שילה נכנסה לחדר במהירות, היה נראה שהיא רצה לכאן. "היורשת," הסדירה את נשימתה, הארבעה התקדמו אליה. אניל צחקה מעט.

"מה קרה? הכל בסדר?" שאל אוריון.

"אתם חייבים לבוא איתי."

ופעם נוספת הם דהרו במהירות במסדרונות הארמון, מושכים לא מעט תשומת לב מהחיילים, השומרים והעובדים האחרים. זואי תהתה במשך הזמן הזה מה כל כך דחוף שהיא חייבת להראות להם את זה? הנה עוד גרם מדרגות, זואי כמעט נפלה אך אוריון ייצב אותה בחיוך. היא אמרה לו תודה והם המשיכו קדימה. היא תהתה איך דילן, אתמול כאשר חזרו מכלא ראוב הוא נראה שליו יותר, היה נראה שהוקל לו וזה גרם לה להרגיש גם כן הקלה, היא לא תיתן שמשהו כזה יקרה לו שוב, לכן הם חייבים לגלות מה זה כל עניין המפתח הזה במהירות. שילה לקחה אותם למעבדה המוכרת שלה, רק שהפעם המעבדה היתה מבולגנת. ממש מבולגנת.

"מה קרה כאן?" שאלה אניל בקול את מה שגם האחרים רצו לשאול.

שילה הסתובבה לעבר האחרים. "איבדתי משהו..." קולה נעשה איטי לפתע, אך היא ניערה את ראשה, "לא משנה." חזרה לעצמה, "חיפשתי את זה בכל המעבדה, ואז שמתי לב לזה:" היא ניגשה לשולחן שלה, לשולחן שלה לא היו רגליים, אלא מעמד מרובע וגדול כך שעדיין אפשר היה לשבת בנוחות מסביב לשולחן אבל היה כבד להזיז אותו. היא הצביעה לעבר הרצפה, היו באדמה חריצים.