היורשת

פרק 56 - מימון

זואי העיפה את ידה מהסלע במהירות, זה הפסיק את מה שזה לא היה, היא עדיין הייתה באותה תנוחה, מחזיקה את ידו של דילן, היא התיישבה עם ברכיה על הקרקע, דילן עזב את ידה. נשימותיה היו עמוקות, כאילו רצה עכשיו מרתון. מה זה היה? מה לכל הרוחות ראתה? ואיך? עיניה היו פעורות, מביטות קדימה אל אבן הרוחות העצומה, ידיה נחו באגרופים על ירכיה.

דילן לצידה באותו המצב, רק שהוא עדיין עמד, ידיו לצד גופו. "את... את ראית את זה. נכון?"

היא לא ענתה, רק המשיכה לבהות קדימה, ואז הנהנה.

דילן התיישב לצידה. "זואי, מה זה היה? איך עשית את זה?"

היא סגרה את פיה. מה זאת אומרת? "למה אתה חושב שאני עשיתי את זה?" הצליחה לשאול לבסוף.

"אני נגעתי באבן לפני ולא קרה דבר." הסביר.

"מה קרה?" הילאריה שאלה מאחורי האחים, הם הביטו בה בפאניקה ולא ענו.

"אני לא יודעת מה עשיתי." ענתה לדילן, "ואין לי מושג מה ראיתי." הפאניקה השתלטה על קולה.

"מה? רגע, זואי," דילן ניסה להרגיע והחזיק חזק את ידיה. "מה בדיוק ראית?"

"מה זאת אומרת?" שאלה בבלבול, "מה אתה ראית?"

דילן ניער את ראשו, מתלבט מה לענות. "אני- ראיתי... תינוק."

עיניה של זואי עוד שניה יצאו מחוריהן. "אני ראיתי מלחמה." נשמה עמוק, "את עצמי במלחמה."

הם העירו את בלייר, אמורי וטנה תוך שניות.

***

דילן היה זה שהתחיל לספר מה קרה, גם הוא, כמו זואי שמע קולות שקראו לו, הקולות העירו אותו ואז הוא הרגיש משיכה, הם סימנו לו לבוא אחריהם, עד שהגיע לחדר של אבן הרוחות. "לא ידעתי שבכלל קיימות אבני רוחות בגודל הזה."

בלייר לקח נשימה עמוקה דרך אפו, "כן, יש כמה כאלה, ידעתי שיש אחת בארמון אלברון." סימן לו להמשיך לספר.

"זהו," אמר דילן, "אחרי כמה שניות את והילאריה נכנסתן וכבר סיפרתי מה ראיתי." הביט באחותו שעדיין הייתה בהלם.

התמונה שראתה עדיין לפניה, עיניהם של כל היצורים מביטות בה בזמן שנפער חור בשמיים. משהו בתוכה רצה לבכות, משהו בתוכה פחד ובו בזמן הרגישה גל של עוצמה מנסה לפרוץ ממנה. למה אוריון לא כאן? הזכירה לעצמה לנשום, עיניה נעצמו בחוזקה.

"לא, את לא משוגעת. אני חושב שלכולנו יש אינסטינקטים וההחלטה הכי טובה שאת יכולה לעשות היא להקשיב להם. אם את מרגישה שמשהו מוזר, בטוח יש לזה סיבה. במקומך, לא הייתי עוצר לרגע עד שהייתי מגלה מה היא." היא הנהנה ברצינות, מקשיבה לכל מילה שאוריון אמר.

"אבל איך לבדוק את זה?" קטעה את עצמה וחשבה לרגע אם כדאי לספר לו בכלל. "אוריון?"

"כן?" הם נעצרו והתרחקו קצת משאר הקבוצה, רק כשהיו בערך מטר מאחוריהם השניים המשיכו לנוע. "אתה מבטיח לא לגלות לאף אחד?" הוא הנהן. "טוב, אז... אני לא יודעת איך להסביר את זה אבל יש לי מעין... חלומות." הוא קפא לרגע.