היורשת

פרק 2 - יער אֶלֵמֵנְטְיַה

עיניה נפקחו בזהירות וראשה דאב, פניה התעוותו לאור הכאב. היא הסתכלה סביבה ונשמה לרווחה כשגילתה שנמצאת בחדרה על מיטתה, לבושה בפיג'מה. כן, הפיג'מה גרמה לה לחשוב קצת על מי יכול היה להחליף את מלבושה או מי ראה אותה כך אתמול. אירועי אמש ריצדו במוחה, מה שסיפרה על עצמה לחבורה והחקירה שערכה להם. היא הרהרה עוד רגע בחלום המוזר האחרון. מה המשמעות שלו? למה חלמה על האחים האלו ועל הנער הנוסף הזה? ולמה הוא היה דומה ומוכר לה עד כאב?

"היי." לארה עם שיערה המתולתל ומלא החיים ואניל עם שיערה הבלונדיני הבהיר נכנסו לחדר. זואי שוב עוותה את פניה בכאב, הן לא דברו כל כך חזק אבל באוזניה זה נשמע כמו עדר פילים מבוהלים. "קחי." הגישה לה כדור וכוס מים, זואי לקחה אותם בלי להסס.

"תודה." חייכה אל שתיהן. לאחר כמה רגעים של שקט החלה להרגיש יותר טוב. "מצטערת על אתמול." אמרה, "לא הייתי צריכה לאבד שליטה ככה."

השתיים שתקו, מה הן יכלו לומר? שזה בסדר? זה לא כל כך. הן זכרו שזואי היא מלאת מרץ ו'מחבבת' מסיבות, אבל היא אף פעם לא נהגה בכזה חוסר אחריות.

"למה שתית את זה?" אניל שאלה לבסוף.

"כי..." זואי השתתקה לרגע, " כי כולם שתו." מלמלה בשקט אבל השתיים שמעו.

"אז את נגררת אחריהם?" שאלה עם מעט תוקפנות, "מה? את שפוטה שלהם?"

"לא!" התגוננה במהירות. "תראו," נאנחה, "אני יודעת שזה לא בסדר לאבד ככה שליטה ולהתחיל לשתות בחוסר אחריות אבל... זה היה מתוך לחץ חברתי, נכון. אבל זה מה שכולם עושים ורציתי להרגיש בדיוק כמוהם." לארה ואניל הביטו אחת בשנייה לעוד רגע קט.

"לחץ חברתי הוא לא תירוץ, תמצאי לעצמך חברים אחרים אם החברים שלך גורמים לך לעשות את הדברים האלו." לארה אמרה.

"הם החברים הכי טובים שלי מאז ומתמיד, אני לא אחליף אותם פתאום רק בגלל זה." זואי שוב נכנסה לעמדת הגנה.

"אז אלו החברים שאת רוצה שיהיו לך? כאלה שלוחצים עלייך לעשות דברים שאת לא רוצה?" אניל שאלה כשראתה שלארה צריכה להתאושש קצת מהטיעון האחרון של זואי.

"אני-" זואי התחילה אבל אז עצרה לחשוב. הן צדקו, היא תמיד שנאה את האלכוהול, מה היתה הבעיה פשוט לרקוד ולהנות? למה חברותיה לחצו עליה לשכב עם כריס או לצאת עם כל אלו שיצאה? או לפעמים להתנהג בצורה לא הכי טובה אל האנשים הטובים? זה הכל היה מתוך לחץ חברתי, זו היתה אחת הסיבות מדוע הרגישה לא אמיתית. באיזשהו מובן היא היתה מזויפת. לא מי שהיא באמת. ולא, היא לא יכלה להאשים בזה את החברים שלה. אחרי הכל היא זו שהלכה איתם בדרך הזו ובמובן מסוים, גם אם לא לגמרי, הנהיגה אותם. "אתן צודקות." הודתה בתבוסה.

"אז מה תעשי?" לארה שאלה.

"כלום, במילא אף אחד מהם לא עובר לאוניברסיטה שאני עוברת אליה, ולא תכננתי לשמור איתם על קשר." הודתה פעם נוספת, לא היה לה מושג למה הרגישה כל כך בנוח פשוט לדבר עם האחים בכזו פתיחות.