היורשת

פרק 21 - פגסוס

השעה היתה שתים עשרה בלילה, למרות השעה המאוחרת זואי לא הרגישה עייפה, אולי זה קשור לאדרנלין אבל היא דווקא הרגישה מרוכזת יותר ממה שהיתה בכל שנותיה בבית הספר בכדור הארץ.

הם היו מחוץ לאורוות הארמון, הריח שם דווקא היה נעים, זואי ציפתה לריח מגעיל של צואה אבל זה לא קרה. האורוות היו מבנה אחר ונפרד משאר הארמון, רק כשיצאו מהארמון זואי הבינה עד כמה המקום ענקי. יש חלק שלם של החצר שלא היתה מודעת אליו, זה כבר לא הזכיר חצר או פארק גדול, זה הזכיר יותר יער. הלילה היה קר מאוד אבל לפחות לא היה אמור לרדת שלג או גשם. היא הרגישה את הקור מנסה להיכנס דרך הגלימה שלה.

"את תרכבי איתי." אמורי הודיע לה.

מה זאת אומרת? כמו שרוכבים על אופנוע עם מישהו? "בסדר." החליטה לא לשאול.

המשלחת מנתה כחמישה עשר חיילים וחיילות, קאי ואמורי ביניהם. במהירות כל זוג או יחיד עלו על פגסוס. החיה היתה מרהיבה ביופיה. היו כל מיני צבעים של פגסוסים, צבעים טבעיים כמו חום, צהבהב, שחור, לבן... הם היו מאוד גדולים והכנפיים שלהם היו עצומות. אמורי ניגש אליה עם פגסוס בגוון חום צהבהב. הוא היה יפהפה. היא חששה מעט, אחרי הכל, היא מעולם לא רכבה על פגסוס ואין לה מושג איך הדברים הולכים.

"אמורי?" פנתה אליו לאחר שהצליחה לנתק את מבטה מהחיה המרהיבה.

הוא התעסק באוכף וסידר אותו אך הקשבתו היתה נתונה לה. "כן?"

"אתה יכול אולי..." שילבה את ידיה, "להסביר איך רוכבים על פגסוס?"

"כן," סיים להתעסק באוכף וניגש אליה. הוא לקח את ידה ושוב הרגיש עקצוץ נעים באזור שבו נגעו. "את לא תעשי הרבה," הנחה את ידה כך שנגעה בפרוותו של הפגסוס.

כמו תמיד... חשבה לעצמה, היא לא עושה כלום.

"את תשבי לפניי ואני אהיה מאחורייך ואחזיק במושכות." עזב את ידה כשהבין שהיא לא חוששת ללטף את הפגסוס.

כשהגיע הזמן אמורי עלה על הפגסוס, זואי עלתה על המדרגה שהיתה שם ועשתה כמוהו. היא ישבה לפניו ככה שגבה היה צמוד לחזהו. כשהבינה את זה יכלה להרגיש את לחייה מאדימות מעט. כמה זמן נסיעה זה יהיה? חצי שעה? זאת אומרת שזו הולכת להיות חצי שעה שבה תהיה צמודה לאמורי. היא התרגשה מזה, אולי הם יוכלו לדבר על... דברים.

"את מוכנה?" שאל והיא הרגישה את הבל פיו החם על אוזנה.

"אהא," ניסתה לסלק מעליה את הערפול שהיתה שרויה בו.

"אנחנו יוצאים," קרא לכל הקבוצה מאחוריהם. הוא סימן לכמה לצאת וכך הם עשו.

טוב, זה לא נראה מפחיד, חשבה בליבה.

אמורי תקע בעדינות את עקביו בפגסוס, הוא התחיל להתקדם ואז לדהור, פרס את כנפיו והופ, הם היו באוויר. נשימתה של זואי נעתקה, הם היו כעת בגובה של מגדלי הארמון והמשיכו לעלות יותר גבוה. זה היה מרהיב. למטה בעיר הבירה היו אורות מהבתים, היא הביטה סביבה כל הזמן. אנשים עדיין הלכו ברחובות, בני נוער צחקו בגינות. לא שהיא יכלה לשמוע אותם. הכל נראה כל כך קטן. היא הרימה את ראשה, מנסה להסתכל לאופק. הכוכבים נצצו, זה היה נצנוץ אחר משל כדור הארץ. וכעת היא ממש הרגישה כאם היא יכלה להושיט יד ולגעת בהם. הירח היה בוהק, היה לו גוון כחלחל והוא האיר. כשהיא הביטה בו זה הרגיש כאם אין אפלה, אין בעיות יותר בעולם. היא הרגישה פרץ של תקווה. למרות המקום שאליו היא הולכת עכשיו, למרות שהיא תדבר בעוד פחות משעה עם שבוי ולמרות שלארה נמצאת כעת בעיר נידחת ומנסה להציל ספרים שעלולים להרוס את ממלכת אלמנטיה. היא הרגישה תקווה.