היורשת

פרק 55 - אבן

דורשי הצדק הולכים לשלם. פרוספר הולך לשלם. למה אוריון היה חייב להיות כזה סטולסטס? זואי בהתה בתקרה, עברו יומיים מאותו הלילה, ובמקום לבכות היא פשוט כעסה. על מי? על כל יצור שהיה אפשר לכעוס עליו. פרוספר, דורשי הצדק, על אוריון, את אמורי היא לא הסכימה לפגוש, היא אפילו כעסה על... ההורים שלה. היא לא בדיוק ידעה איך להסביר את הכעס שלה עליהם, אבל הוא היה שם, והיא הרגישה אותו עמוק בחזה, זה הקשה עליה לישון.

היה בה כעס על זה שהם לא פתרו את הבעיה הזאת כשהם עוד היו יכולים. למה הם לא נפטרו מפרוספר עוד לפני שהיה לו צבא של ממש?

מספיק - קול עצוב בראשה אמר לה. נכון, הם בטח ניסו לפתור את בעיית דורשי הצדק מזמן, אבל נכשלו, כמוה. וכמו שהיא גרמה למוות של יצורים רבים, כך גם הם עשו. אולי זה הקטע של היורשים - להרוס את אלמנטיה ולגרום ליצורים אחרים למות במקומם.

למה לכל הרוחות הוא הגן עליה במקום להציל את חייו? למה הוא קפץ לחבק אותה ונתן להם לירות בו במקומה?

צליל הודעה מהנומורוף נשמע ברחבי חדר השינה שלה באלברון. כן, הם רשמית עברו לאלברון, לפחות החיילים שהורו להם לעבור לשם, היו כאלה שעברו למחנות אחרים. היא פתחה את הנומורוף. הודעה מאמורי:

אגיע היום לאכול צהריים

היא גלגלה את עיניה ונאנחה, חזרה לשכב על המיטה. ברור, היא שמחה שאמורי חי. ועדיין - היא כעסה על שעזב אותה באותו הלילה. ריאותיה התמלאו באוויר באיטיות, לא היתה לו ברירה, הוא היה צריך לדאוג לפצועים ולחולים. האוויר יצא באותה איטיות שבה נכנס.

בסדר

ענתה לו.

אמורי הגיע, כמו שהבטיח לה, והפעם היא נתנה לו להיכנס. הם ישבו בסלון, אוכלים מהמגשים שהביא איתו ולא מוציאים מילה. אמורי נעץ בה מבטים לכל אורך הארוחה עד שלבסוף החליט להפר את הדממה המתוחה. "זה לא מגיע לי." התחיל בזה. "לא עשיתי משהו שבגללו את יכולה לכעוס עלי."

וזה רק גרם לה להתעצבן יותר, היא הניחה את המגש. "לא? אתה בטוח?"

"כ-"

"כי אני אמרתי לך לא ללכת, ביקשתי ממך!" לקחה נשימה, "אבל אתה בכל זאת הלכת." היא ידעה, כמובן, שאמורי צודק, היא ידעה שזו היתה חובתו בתור מפקד עליון, בתור יצור - לעזור לאחרים.

"את לא ראית מה קרה במרפאה." מלמל, "זה היה נורא," עיניו בהו קדימה, כאילו מנסות להתעלם מקיומה, מהזעם שבה. "היינו צריכים לבחור את מי להציל, היו כאלה שלא הצלחנו והשארנו אותם מאחור."

היא שתקה, לא יודעת מה הדבר הבא, אמורי עבר עשרות לילות כמו שני הלילות שהיא עברה, אם לא מאות. "אתה..." הוא צודק, ברור. אז למה התחושה הזו נדבקת אליה כמו מסטיק לנעל? למה זה לא פשוט עובר כבר? אמורי עשה הרבה למען אלמנטיה באותו הלילה, הוא עשה יותר ממנה זה בטוח. היא שחררה מעט אוויר מריאותיה. "איך אתה?" שאלה.