היורשת

פרק 25 - לצאת מהארמון

זואי הגיעה למשרד של אמורי, השומרים אמרו לה שהוא קרא לה, היא היתה מופתעת בהתחלה, עברו כבר יומיים מאז ההתקפה של ראידר והיא עזרה לשילה יחד עם אוריון לחקור עוד על היורשים והכוחות שלהם. תתפלאו כמה ספרים בנושא יכולים להיות... אמורי די נעלם לה פשוט בגלל כל ההתרחשויות, אניל ולארה עוד לא חזרו מהחופשה שלהן, עם טוליה היא לא כל כך מדברת מחוץ לפעמים שבהן כולם נמצאים יחד ואת קאי היא לא ראתה כבר חודש פחות או יותר.

זה היה חבל לאבד קשר עם קאי. מההתחלה הוא נראה לה כמו אדם חמוד ומצחיק שיש בו מעבר למה שהוא מראה, בטח לפני שהוחלף הזיכרון שלה היא ידעה מה יש מעבר, אבל כעת כשהוא נמצא ביחידה המובחרת הזו והיא כאן בארמון, הם לא ממש מדברים. היא התגעגעה לבחור הג'ינג'י שידע להצחיק את כולם.

היא דפקה בדלת הגדולה, הדלת הרגישה קרה מתחת לאצבעותיה, היא היתה עשויה מחומר שלא היה בטבלה המחזורית של כדור הארץ, זה הזכיר לה שילוב של עץ ומתכת. נשמע טקטוק של מכונה בדלת והיא נפתחה לאחר שהמנגנון הסתובב.

אמורי ישב מבעד לשולחן, הוא סרק את זואי, הפתעה השתקפה בעיניה, הוא לא עשה את זה מעולם, תמיד המבט שלו היה... צבאי באופן כזה או אחר. אך כעת כשהביט בה היה רק ניצוץ מיוחד בעיניו. ניצוץ שמשתוקק לדעת עוד דברים עליה או על שניהם, על עצמו.

שפתיה התעקלו לחיוך ורגליה החלו להתקדם אליו בבטחה. הדלת נסגרה מאחוריה ושניהם היו לבד. היומיים האחרונים בהחלט היו נהדרים עבור שניהם והיה ניתן לחוש זאת באטמוספרה בחדר.

כשזואי התיישבה, החליטה שהגיע הזמן לפרוע את השתיקה הזו, נעימה ככל שתהיה, זה כבר היה קצת מוזר. "שלום לך," זה הרגיש מוזר לכן חמק מבין שפתיה צחקוק מוזר.

הבעת פניו של אמורי היתה נינוחה, הוא באמת לא היה בטוח מדוע קרא לה, אולי משום שלא ראה אותה כבר הרבה זמן. אולי משום שלא היה להם רגע לדבר כבר תקופה ועכשיו כשהכל מרגיש מעט יותר שליו הם יכולים לעשות זאת. "שלום," החזיר.

עיניה הצטמצמו, אולי זה לא היה רעיון טוב לשתף אותו ברגשותיה, זה פשוט שהסיטואציה היתה מעט מביכה. המעבר בין הקשר הקודם שלהם, מה שהוא לא היה, לקשר הנוכחי שלהם, מה שהוא לא יהיה, מסורבל מאוד. "קראת לי," ציינה.

נשמע המהום מצידו, "לא דיברנו כבר הרבה זמן." אמר ונשמע מעט כמו ילד קטן. הוא נשמע כך רק משום שאמר זאת כל כך בשקט, אם היה אומר את המשפט בביטחון המחשבה הזו לא היתה חולפת במוחה.

גופה התרפה ונשען לאחור על הכיסא, "כן, אתה צודק," עיניה סרקו את השולחן המסודר, "אתה פנוי היום בערב?" עיניה חזרו להתמקד בו.

המבט שלה היה חודר, מלא חיים, זה העביר בו רטט אך אמורי לא יודה בזה לעולם. "מה יש היום בערב?"

הפעם ידיה התהדקו מעט מהלחץ. זו אני שצריכה לעשות את הצעד, חשבה לעצמה. "אנחנו יכולים לצאת," אמרה ושוב עיניה עברו להביט בדברים אחרים, מנורת השולחן שלו נעשתה מעניינת.