היורשת

פרק 3 - פאזל

"לאן אנחנו בכלל הולכים?" זואי שאלה את כריס כשהלכו בראש הקבוצה, יד ביד.

"לצוק, יש משם נוף מדהים, זה מה שסטף אמרה." השיב וגלגל את עיניו.

"מה קרה בינך לבין סטף?" שאלה בתמימות, יתכן שגם הוא כועס עליה?

"מ-מה? למה את מתכוונת?" קולו נשמע מבוהל מעט.

"אתה כועס עליה? למה אתה לחוץ?" תגובתו גרמה לה לצחקק.

"לא, סתם. שום דבר..." מלמל, זואי התרוממה לרגע על קצות אצבעותיה ונשקה ללחיו, הוא חייך אליה והיא חייכה אליו חזרה.

"בסדר." אמרה והם המשיכו ללכת.

***

"אתם חושבים שכשנגיע לצוק-" קאי שאל אך נקטע על ידי אמורי.

"אף לא מילה אחת, כולכם." אמר בצורה ברורה מאוד בלי מקום לויכוח.

"מור, הבנו אתה יכול-" אניל התחילה, אמורי רק הסתכל עליה, ירוק פוגש בירוק, ההבדל היה שהירוק של אמורי היה זועם והשאיר את אניל והשאר משותקים. הם הפסיקו להתקדם, גם ככה הם היו האחרונים בקבוצה, מבחירה כמובן.

"אל תקראי לי ככה." אמר והתקדם, השאיר אותם מאחור.

"מצטערת..." אניל מלמלה, לארה אחזה בידה בעידוד.

אמורי הלך בשקט, מלפניו היו כמה מחבריה המטומטמים של זואי, הם דיברו על שטויות,הרעיון להקשיב לשטויות שיצאו מפיותיהם נשמע מגוחך למדי. הוא ידע שהתנהג לא בסדר כלפי אחותו, למעשה, כשיגיעו לצוק בטח ימצא את עצמו מתנצל בפניה. הוא פשוט לא היה מסוגל לסבול את זה שאנשים קוראים לו מור רק כי... בא להם. מי נתן להם רשות? שמו אמורי והם צריכים לכבד את זה.

עכשיו השעה היתה שתיים עשרה בצהריים, הם יגיעו לצוק בטח בעוד חצי שעה ויתחילו להכין אוכל.

הם הגיעו אל הצוק אחרי ארבעים ושתיים דקות, כמובן עם הילדים האיטיים האלו... זואי וסטפני בקושי דיברו, סטפני ידעה שהשניה מאוכזבת ממנה אך לא ייחסה לזה חשיבות רבה. כולם התיישבו בצוק והוציאו את האוכל שהביאו לארוחת הצהריים, הם אכלו בשקיקה והנאה את המזון. זואי לא הפסיקה להביט מסביב, משהו הרגיש לה מוזר, אבל לא מוזר רע, אלא מוזר טוב, מוכר, חמים. היא ראתה את אמורי מדבר עם אניל, אניל חייכה אליו בעוד פרצופו נשאר קפוא. גופה של זואי פשוט נע מעצמו והחל להסתובב באזור הצוק, כמובן, היא לא התקרבה אל הקצה, אפילו לא הלכה ממש על הצוק, אלא הסתכלה בעצים, באדמה, שמעה את הציפורים שצייצו, אך בשלב מסוים, בלי ששמה לב החלה להתקרב גם ממש אל הצוק, היא שמעה רחש מצד חבריה אך המשיכה לקצה הצוק, היא הגיעה אליו, הביטה למטה, היתה שם תהום, תהום עמוקה מאוד. אין פלא שהילדים שקפצו מתו. מישהו אחז בחוזקה במרפקה ומשך אותה לאחור.

"תגידי לי, מה עובר עלייך? את נורמלית?" סטפני שאלה אותה בכעס מהול בפאניקה ובלבול, "תכף תקפצי לנו מכאן... משוגעת..." את המילה האחרונה היא מלמלה מתחת לשפה, זואי היתה היחידה ששמעה אותה ולכן גבותיה התכווצו בכעס.