אז...מאיפה הכל התחיל?

-episode 45-

~17/4/2015~
נ.מ. הארי
איפה הוא? לאיפה לעזעזל הוא יכול ללכת? מה כבר יש לו לעשות? ולמה הוא לא חוזר? כבר בוקר  הוא הלך לפני שעות! מה הוא עושה כל כך הרבה זמן מחוץ לבית? אני יודע שרבנו והכל אבל אני דואג לו הוא לא חוזר ואני מבין שהוא כועס עלי-מסיבה לא מוצדקת- אבל אנחנו גדולים! אנחנו יכולים לדבר כדי לפתור את הבעיות שלנו ולא לברוח לפאקינג לילה שלם! ואני בכלל לא מבין למה הוא מתעצבן? כולה דיברנו! היא הייתה פה באזור והזמנתי איתה, אנחנו רק חברים טובים, אנחנו גם היינו לפני חברים טובים וזה שההנהלה החליטה שנתחיל ׳לצאת׳ לא אומרים שאנחנו צריכים לזרוק את החברות שלנו.

כל הלילה לא נרדמתי מדאגה ולחץ מכך שאני לא יודע איפה הוא או מה הוא עושה, ורק הסתובבתי בבית הלוך וחזור או בהיתי בדלת הלבנה הגדולה שבכניסה בתקווה שהיא תפתח ואני אראה את עיניו הכוחולות והיפות מביטות עלי וגורמות לי לנמוס במקום, חיכיתי שהוא יכנה ואני אוכל לחבק את גופו הקטן צמוד עלי בזמן שהוא קובר את ראשו בחזי, חיכיתי ואוכל לשכב איתו על הספה או על המיטה ולשחק בשיערו הרך והנוצתי בלי הפסקה, אך שום דבר מזה לא קרה והוא לא חזר.

אלפי קונצפירציות ותרחישים שיכולים לקרות ללו שלי באמצע הלילה לבד עלו לראשי וגרמו לי להתחרפן, מה אם הוא נחטף? או נפצע? אולי הוא זרוק עכשיו ברחוב? אולי התעללו בו? מה אם הוא נאבד? מה אם הוא ננעל בבניין? מה אם רצחו אותו? אולי אנסו אותו? ומה אם הוא פשוט לא רוצה לחזור? אולי הוא לא רוצה לראות אותי יותר? או כל קשר אחר עלי? מה אם הוא הבין שהוא לא אוהב אותי? מה אם הוא הולך להפרד ממני?

במשך כל הזמן הזה הרצתי את הפעם האחרונה שראיתי אותו בראשי, את הריב שלנו שנגמר בצעקות, התחרטתי על דברים שאמרתי ובעיקר על המשפט האחרון אבל אין לי מה לעשות עם זה כרגע חוץ בלדמיין מה היינו עושים אם הריב המטומטם הזה לא היה קורה, הוא יכל להיות עכשיו בבית מחובק בין זרועותי שאנחנו שוכבים ביחד במיטה ומדברים על שטיוצ ללני שאנחנו נרדמים לשינה מתוקה.

הסתכלתי על הבית שלנו שחלק יגידו שהוא גדול מידי לשתיים ושבטי רוב הזמן הוא שקט וחסר חיים אך זה לא נכון, בכלל לא נכון, שאני ולואי ראינו את הבית פעם ראשונה גם אנחנו לא התלהבנו כל כך ולא היינו בטוחות אך לבסוף קנינו בגלל שללואי הייתה הרגשה טובה לגביו-החלטה חכמה. הבית הזה אולי קצת קר בגלל שכולו לבן אך ברגע שלואי מגיע לבית זה נראה כאילו הכל מתעורר לחיים ומקבל צבע חם ונעים, שלואי נמצא פה זה מרגיש כמו בית אך עכשיו, עכשיו זה ריק וקר בלי שום חיים.

חזרתי מסיבוב נוסף וחסר תועלת בבית הריק ובדרך לקחתי את אחת מהתמונות שלי ושל לואי שממוסגרות על השידה בחדר שלנו, בתמונה רואים אותי ואת לואי מתנשקים, לואי לובש בגד ים כחול קצר וגופו השרירי צמוד לשלי, ואני לובש בגד ים צהוב כאשר ידי עוטפות את לואי ומקרבות אותו עלי (התמונה בתחילת הפרק⬆️ ה.כ.). אני זוכר את הרגע הזה, זה היה לפני בערך שנה אולי קצת יותר, יצאנו כל הבנים למפלים בקנדה, מפלי הניאגרה (סתם בחרתי מפל שמצאתי באינטרנט🤷‍♀️ ה.כ.). מצאנו שם מקום מבודד שאף אחד לא היה בו ונכנסו, את התמונה הזאת נייל צילם, אני והארי בדיוק חזרנו משחיה באגם שיצר המפל ועלינו למעלה כמה שיכולנו ופשוט התנשקנו, חיכינו כל כך הרבה זמן להתנשק באותו יום וכבר לא היה אכפת לנו אם משהו יראה אותנו. אני זוכר את במלחמת מים שעשינו קצת לפני התמונה ואיך לואי היה מאושר באותו יום, נזכרתי כמה לואי שונא את התמונה הזאת בגלל הבגד ים הקטן שקטן שהוא לבש ואיך אני תמיד אומר לו שהוא יראה יפה גם בסריג ישן של סבתא שלו, זה מרגיש כאילו אני נפרד ממנו מה שבחיים לא יקרה אז רק חייכתי מהזיכרון שעלה והנחתי את התמונה על השולחן במטבח.