אז...מאיפה הכל התחיל?

-episode 63-

~6/12/2016~
נ.מ. לואי
״שלום״ אמרתי ופתחתי את הדלת הלבנה נכנס יד ביד עם פרדי לחדר המוכר, כל החדר היה לבן וריק חוץ ממיטת בית החולים הלבנה והשידה שלידה שהייתה מלאה בשוקולדים, בלונים וגם פרחים שהוסיפו קצת צבע.

ניגשתי לחלון הסגור ופתחתי אותו מכניס אוויר צח לחדר וקצת אור טבעי מבחוץ בזמן שפרדי רץ אל עבר המיטה וניסה לעלות עליה אך ללא הצלחה, פניה היו חיוורות יותר מתמיד אך העלו חיוך מיד כאשר ראו את פרדי מנסה לעלות למיטה, וכל גופה היה מכוסה בשמיכת בית החולים המגעילה הזאת.

״מה קורה?״ שאלתי בזמן שהלכתי על פרדי והעלתי אותו למיטה, מניח אותו בזהירות לידה כדי לא לפגוע בה אך הוא מיד התנפל אליה בחיבוק והיא החזירה בחזרה חיבוק אוהב וחמים של סבתא.

״הכל טוב״ אמרה בחולשה ולאחר מכן השתעלה, אני יודע שהמצב שלה מחמיר מיום ליום וזה קשה לראות אותה ככה, איך החיוך שלה יורד מהפנים לאט לאט ואיך היא נהיית חלשה יותר ויותר, אנחנו לא יודעים כמה זמן נשאר לה בדיוק זה יכול להיות מחר וזה יכול להיות עוד שבוע אבל בנתיים פשוט הפסקנו את הטיפולים, רצינו שאת הזמן האחרון בחייה היא לא תבלה בכינו או בכל טיפול אחר שלא ממש עוזר כרגע.

הסתכלתי על פרדי שישב על רגליה ודיבר איתה בזמן שהיא לא מפסיקה לחייך, לא משנה כמה זה קשה לה. אני אוהב את הקשר שיש בניהם, אני כל הזמן פחדתי שהם לא יספיקו להכיר והיא כבר תלך אבל לא, להפך, הם כל כך מחוברים שזה מדהים ואני מאוהב בקשר שיש בניהם.

התיישבתי בקצה המיטה ליד הרגליים של אימי ופשוט הסתכלתי עליהם משחקים ביחד, עכשיו כבר פרדי ישב על ידה בזמן שהיא סיפרה לו את אחד מהסיפורים שלה. שהייתי ילד כל יום לפני השינה היא הייתה מספר לי סיפור אחר עד שהייתי נרדם, אני לא יודעת איך יש לה כל כך הרבה סיפורים אבל אני זוכר שבכל לילה זה היה סיפור שונה על דבר אחר.

״לואי״ שמעתי את קולה של אימי אשר עורר אותי מהמחשבות הרבות שקעתי בהם ״כן?״ שאלתי והסתכלתי עליה ועל פרדי שעדיין ישבו באותה תנוחה ופניהן מופנים עלי ״הטלפון שלך״ אמרה ואז קלטתי שהטלפון שלי צלצל, הנהנתי עם הראש בהבנה וקצת בלבול והוצאתי את הטלפון מהתיק, שמו של ליאם היה על המסך ומהר עניתי לו לפני שינתק.

״בוקר טוב גם לך״ ליאם אמר בציניות מעט ״שעה אנחנו מחפשים אותך״ נייל צעק מהצד ובקושי שמעו את דבריו בטלפון ״לואי אתה איתנו?״ ליאם שאל מבולבל מכיוון שלא עניתי להם בכלל ושתקתי ״כן, כן״ אמרתי מיד וכחכחתי מעט בגרוני ״אתם פה?״ הוספתי והבטתי שוב בפרדי ואימי שכבר היו שקועים בסיפור אחר ״כןןן״ כוחם צעקו ביחד וגיכחתי ״הם לא נותנים לנו להכנס אז בוא״ זאין צעק וגיכחתי שוב ״אני בא״ אמרתי וניתקתי את הטלפון, לא מחכה לתשובה חזרה.

״אני כבר חוזר״ אמרתי ואימי שהינהנה ויצאתי מהחדר הולך במסדרון הארוך והלבן גם הוא עד שראיתי את חמישים ורק זאין עם הבת זוג שלו, עומדים בדלפק ליד המעליות ורבים עם הפקידה ״הי״ אמרתי בקול עם חיוך והם כולם ישר הביטו בי ובאו לעברי.