אז...מאיפה הכל התחיל?

-episode 15-

~30/9/2010~
נ.מ. הארי
אתמול אימי התקשרה ואמרה לי לחזור הביתה דחוף בקול שלה היה אפשר לדעת שהיא בוכה אבל לא הבנתי למה, מה קרה? שהגעתי הביתה ראיתי אותה ואת ג׳מה בוכות על הספה ורובין מנסה לנחם אותם ללא הצלחה, ישר ניגשתי אליהם והם סיפרו לי שמיצי, אני יודע לא השם הכי מקורי שיש אבל הייתי קטן, החתולה שלי מתה וכל מה שעשיתי באותו רגע היה לרוץ לחדר שלי ולהינעל שם לשאר היום. לא אכלתי כלום ולא שתיתי הייתי במיטה ובכיתי, אני אוהב אותה היא הייתה כמו החברה הכי טובה בשבילי. (אני כותבת את זה ובא לי לבכות, כן אני רגשי תתמדדו אני מתה על חיות וקשה לי אפילו לכתוב על זה שהיא מתה ה.כ.)

אני עדיין יושב במיטה באותה תנוחה מכורבל בשמיכה, כל הלילה לא נרדמתי נשארתי ער ובכיתי למרות שהדמעות בשלב מסויים הפסיקו לרדת נשארתי באותו מצב. מתחת לעיניים שלי יש פס שחורים מעייפות, הלחיים שלי אדומות ומלאות בדמעות יבשות, האף שלי גם כן אדום, העיניים שלי אדומות מבכי והשפתיים כבר נפוחות.

לקחתי את הטלפון מהשידה וסימנתי לבן אדם הראשון שחשבתי עליו שיכול לעזור לי וגם שאני רוצה לראות, לואי

*בטלפון*
הארי: לואי אתה יכול לבוא אלי עכשיו?
הארי: בבקשה
לואי: ברור אבל מה קרה?
לואי: הכל בסדר?
הארי: פשוט תבוא

המשכתי לשכב בלי לעשות כלום חוץ מלבהות בקיר הריק ולחשוב עליה, על מיצי, על העיניים המהממות שלה שמבינות הכל, על הפרווה הנעימה והעצומה שלה ופשוט עליה ושוב התחילו לרדת לי דמעות. (אני יודעת אולי זה קצת דרמטי אבל אני מתה על בעלי חיים וסביר להניח שאם החתולה שלי הייתה מתה- חס וחלילה טפו טפו טפו- אני הייתי בול ככה. ואגב מיצי מבוססת על החתולה שלי שבלי, אני אשים תמונה בפרק הבא אם אתן רוצות ה.כ.)

***

שמעתי דפיקות בדלת אבל הנחתי שזאת אמא שלי שוב מנסה לשכנע אותי לאכול או לצאת מהחדר אז נשארתי במיטה שלי קבור בשמיכות. הדפיקות לא הפסיקו עד ששמעתי קול מוכר ״הארי זה אני תפתח״ לואי אמר מבעד לדלת.

קמתי מהמיטה בפעם הראשונה ונגשתי לפתוח ללואי את הדלת, פתחתי את המנעול אך לא את הדלת וחזרתי למיטה. לא ראיתי כי השפלתי את מבטי אבל יכולתי לשמוע את לואי נכנס לחדר ומתיישב לידי במיטה

״הארי מה קרה?״ הוא שאל בקול רגוע, משך אותי לחיקו וחיבק אותי ככה שראשי טמון בחזה שלו.

״החתולה שלי מתה״ מלמלתי לחזה שלו והוא הידק את אחיזתו בי

״אני מצטער״ הוא אמר בקול המתוק שלו