עדיין מליפיסנט

פרולוג

הקדמה קטנה-
הסיפור הזה הוא החלק השני של ״מליפיסנט״, אם לא קראתם את הראשון, בבקשה תתחילו איתו 3>

ומי שקראה, או קרא, ובחרו להמשיך, אני מאחלת לנו בהצלחה, זאת רק ההתחלה.
אוהבת וקריאה מהנה, אופק ❤️

ריידן-

עברה בערך שעה מאז שחזרתי מהאזכרה של ההורים שלי.
למעשה, אני לא בטוח מתיי בדיוק זה קרה, איבדתי תחושת זמן. הטקס היה נחמד, אפשר להניח, הרבה אנשים שחולקים את הצער. הכמות שלהם עדיין מפתיעה אותי, למרות שעבר זמן, הם עדיין מגיעים. מגיעים, ומדברים הרבה.
זאת כבר השנה השלישית, ובכל פעם מחדש, אנשים שאני בקושי מכיר מנסים לנחם אותי.

אם מישהו היה שואל, הייתי מסביר שזה ממש לא הכרחי, אבל כולם פשוט מניחים לבד שהם יודעים בדיוק מה לעשות. שיש להם מושג איזה מילים להגיד, כשלפעמים פשוט עדיף להם לשתוק.
בגלל דברים כאלה מיציתי את הטקס עצמו במהירות.
אף פעם לא אהבתי את תשומת הלב הזאת, הרחמים האלה, זה רק מחמיר את מצב הרוח שלי.
אחת מהסיבות שבכלל הגעתי לאתונה, הייתה כדיי לפתוח דף חדש. להגיע למקום שבו אף אחד לא מכיר אותם, ואף אחד לא משתתף בצערי.
עם זאת, עדיין נשאר היום הזה בשנה, שבו אני וכל האנשים מהעבר שלי ושל ההורים שלי קופצים לבקר בבית קברות.
כמה שעות שבהן התפקיד שלי בתור הבן היחיד הופך אותי למרכז תשומת הלב.
סיוט.
עם כל העצב שבדבר, ספרתי את הדקות כדיי לעזוב את בית הקברות