עדיין מליפיסנט

16

ריידן-

לספר למליפיסנט על הפגישה הראשונה שלנו גרר תגובה מעט חזקה יותר משציפיתי.
אני לא בטוח למה. לא תכננתי להגיד לה על זה בזמן הקרוב, ידעתי שזה יקרה מתישהו, אבל לא התעסקתי בלהבין מתיי.
היא, לעומתי, חושבת שזה פרט משמעותי. יכול להיות שאם היינו מדברים על הכל פעם, לפניי כמה חודשים, זה היה חסר חשיבות בשבילה כמו שזה בשבילי, אבל משהו בעובדה שהיא לא ידעה עד עכשיו גורם לה להרגיש פספוס.
היא הגיבה בהלם, ממש מופתעת, לא ידעתי איך להתמודד איתה או מה לעשות.
זה דעך רק כשהסכמתי לתנאים האלה שלה, הגעתי למסקנה שזה כנראה הדבר היחיד שעלול להרגיע אותה.
וזה עבד אבל באופן חלקי מאוד. ידעתי שהיא מוטרדת, ראיתי את זה בעיינים שלה, בורקות כמו תמיד וחסרות מנוחה. בגלל הציפיה לתגובה כזאת, דחיתי את המאורע.
כנראה שזאת הייתה טעות, אבל בנקודה ההיא, לא הייתי בעמדה לשנות אותה. לקחת בחזרה את המילים האלה ולהגיד אותן מוקדם יותר, לא ממש אפשרי.

אז אני מניח ששנינו נצטרך להתמודד עם זה.
אני מאמין שזה יקרה בקרוב. כי למרות התגובה הקיצונית שלה אתמול, למרות הדברים שאמרתי לה לאחר מכן, היום, מליפיסנט לא נראית כועסת או לא מפוקסת.

למעשה, בדיוק ההפך.
היא מאוכזבת מההחלטה של האחרים, ההפסקה הזאת שהם רוצים לקחת, ומעכשיו, כנראה שהארלי קובעת את הכללים.
״אני לא חושבת שאנחנו צריכים לחכות עד שהם יחשבו שאני בסדר. אני מרגישה מעולה, אני רוצה להמשיך הלאה.״
היא אומרת. הייתי מעדיף לקבל עוד כמה דקות של בוקר, אבל היא נמרצת מדיי. היא גם לא נותנת לי הזדמנות להגיב.

״אז אני מציעה, שנעשה את מה שבלה ביקשה, ונחקור לבד עד שהם יתאפסו.״
שוב, לא נראה לי שיש לי ברירה אלא להסכים. היא החלטית, ומשכנעת, והספיקה לפתוח לפטופ בזמן הקצר הזה.
״את לא עומדת להניח לזה, נכון מליפיסנט?״
אני מנסה לעקוב אחריה במבט. זה מסובך. היא לא מפסיקה ללכת ברחבי הסלון, מביאה גם עטים ודפים ומניחה אותם על השולחן. היא הולכת שוב, וחוזרת עם ספל קפה.
אני בכלל לא בטוח שהיא מחכה להסכמה שלי להשתתף במחקר העצמאי שהיא פותחת.

״כנראה שלא, אתה איתי?״ היא נעצרת לרגע, ומסתכלת עליי.
״שיהיה.״ היא מחייכת. הארלי מתיישבת ליידי, סוף סוף.
״על מה חשבת?״ היא עונה במהירות, כאילו חיכתה לשאלה הזאת שעות.
״אז ככה, יש לנו המון נקודות ואפס קווים.״ היא ממלמלת.
״אנחנו צריכים קווים, ריידן.״ הארלי אומרת כמובן מאילו.
״את מוכנה להסביר?״ היא מהנהנת.

״יש את אתונה, את אליוט, את כל המשפחה הזאת, בעצם. יש את האחרים, את ההורים שלי, ההורים שלך, הסמים שקיבלתי, מה שמוביל אותי אליי, ואליך. ידעתי שהדפים יהיו שימושיים.״ היא מדברת מהר, ולמזלי, כנראה שהארלי מבינה זאת בעצמה. היא מתחילה לרשום, לשרטט מעגלים, על הדף הראשון שקרוב אליה.