הארלי-
הבוקר היה נחמד, ממש נחמד.
מאז שהחלמתי, בקרים חזרו להיות כאלה. אני לא מתחרטת כשאני מתעוררת בבוקר, אין סחרחורת או בחילה שמחכה לי, אין אף אחד שמנסה להשאיר אותי במיטה.
לא לכל היום, לפחות.
ריידן תמיד גורר אותי בחזרה לשמיכות, עד לשלב מסוים בתהליך ההתעוררות שלו. אבל בשבוע שבו עוד סבלתי מתופעות הלוואי האלה, הוא פשוט הניח אני חלשה מדיי כדיי לתפקד. בחלק מהפעמים, זה היה נכון, אבל לא הודיתי בזה.
אני לא אוהבת להראות חולשה, וריידן יודע את זה.
לכן הוא לא התרגש או האמין לי כשניסיתי לטעון שאני בסדר. הוא שכנע גם את בלה, הפנה אותה נגדי, וגם את הבנים, זה היה מעיק אבל לא ציפיתי להתנהגות אחרת מריידן. כשאכפת לו ממשהו, נוצרות תגובות כאלה, ואני יודעת שאכפת לו ממני.
בימים האחרונים התגברתי לחלוטין על סם האונס ששתיתי, תודה לאל.
אין לי מילים לתאר כמה טוב זה מרגיש, לקבל את הגוף שלי בחזרה, בצורה הזאת. ולא רק האיברים עצמם, אלא המחשבה שלי, היכולת להתרכז, לעבוד, להתקדם. והיחס השפוי מהאנשים שמקיפים אותי בשבועות האחרונים, זה, כנראה היה הדבר החשוב ביותר, מה שחסר לי כשחליתי.
בעיקר, כמובן, ממנו.
לקבל את ריידן בחזרה, את הגרסא שלו שאינה מפחדת לשבור אותי. את מערכת היחסים הרגילה שלנו, הדרך שבה אנחנו עושים כל דבר ביחד.
אני כבר לא נשארת בחשכה, לא מאז היום ההוא בדירה של האחרים, כשסיכמנו בפניהם את הסיפור הארוך שלנו, כל מה שראינו בפעם הראשונה שבדקנו את המחשב של ג׳ק.
לא עצרתי בגלל רצון להקיא או עייפות מוגברת, הפכתי לבריאה באופן רשמי.
אוליי סגירת המעגל הזאת ריפאה אותי.
המידע הזה, ברגע שעיכלתי אותו, הקלה החליפה את ההצפה שהוא גרם. לפחות אנחנו יודעים. למרות שאלה אף פעם לא הדברים שרצינו לשמוע, אני וריידן יודעים.
וויתרתי כבר מזמן על התקווה, על הציפיה לרגע שבו נגלה שטעינו, על פיסת מידע שמבשרת שהכל בסדר, שההורים שלי לא מעורבים, או שהמחקר הזה נגמר מזמן, שהגמזנו בתגובה ושאין לנו ממה לדאוג.
זאת טיפשות, להאמין בזה. בטח שעכשיו.
אבל אני זוכרת את הרגע שבו הבנתי שזה אמיתי. שאנחנו בסכנה, כזאת שלא עומדת לעבור בקרוב.
זה היה כשקיבלנו את האישור הראשון לחששות שלנו, למה שעד אותו הרגע היה תיאוריה עם כמות ראיות מוגבלת. כשקראתי את המכתב מאמא של ריידן, הסתכלתי על המילים והרגשתי כאילו הייתי מתרסקת לולא היד שלו אחזה בי כל כך חזק.
פחדתי, באותו הרגע.
אני מאמינה שהייתי משותקת לכמה שניות. אבל דברים השתנו מאז, בדרך שאין טעם לחזור ולהסביר.
עכשיו, יש לנו תקווה.
לא למושיע חיצוני, לא לאפשרות שטעינו, אלא לחופש בזכות עצמנו. ומה שהיה במחשב של ג׳ק, החומר הקשה לקריאה, עד כמה שיהיה, יעזור לנו בטווח הקצר והארוך. הוא עזר לי גם בימים האחרונים, לכולנו.
אני ובלה עבדנו ביחד, ריידן היה עם הבנים. זאת לא חלוקה סקסיסטית, אלא מחושבת.
אני וריידן חייבים להתפצל, האחרים צריכים אותנו, ואנחנו צריכים אותם, כדיי לשתף פעולה. בנוסף, אני ובלה יודעות להסתדר ביחד.
YOU ARE READING
עדיין מליפיסנט
Romanceהפעם, להארלי יש אפילו יותר בעיות, למזלה, היא כבר לא לבד להתמודד איתן. הארלי וריידן הצליחו לצאת מאתונה, אבל רק כדיי לגלות שהעולם האמיתי מסוכן יותר, כל עוד הם לא ישיגו שליטה בחיים של עצמם. כדיי לעשות זאת, הם יצטרכו להיזהר, להמשיך לחקור, ובעיקר להקרי...
