עדיין מליפיסנט

24

הארלי-
אני בחוץ.
הולכת בצעדים קטנים ומנסה לשנן כל חלק בדרך, כל פרט בנוף, אם אפשר לתאר אותו ככה.
התבקשתי רק לאכול, ועכשיו אני יכולה לעזוב את החדר, אלה היו התנאים. אני עדיין לא בטוחה אם זה יתרון או חיסרון.

זה התחיל כבר אתמול בערב, המפקד של אוונס, לצערי אין לי כינוי מדויק יותר בשבילו, שם לב לכך שאני לא אוכלת.
הוא הגיע, והעיר לי על זה, ביקש ממני להכניס משהו לפה, וסירבתי. אני מאמינה שהייתי מקיאה את כל האוכל הזה גם ככה, הריח שלו גרם לי בחילה.
לא בגלל הארוחות עצמן, שהיו כמו החדר הזה שאני עוזבת בפעם הראשונה, מספיקות.
זאת הסיטואציה, הקבלה של האוכל שלהם, ששנאתי. החרדה שאני מרגישה בשעות האחרונות נטרלה את תחושת הרעב שלי, ובנוסף, לאכול, בצורה מסוימת, יהווה כניעה.
נמנעתי מזה ביום הראשון, אתמול.
בבוקר שביתת הרעב הפכה למסובכת יותר. המפקד של אוונס הגיע שוב, הפעם ללא אוונס עצמו, ובפחות סבלנות אליי, כשלא הסכמתי לגעת בארוחת בוקר.

״את מתחילה להיראות חיוורת, את חייבת לאכול.״ הוא אמר, בוחן את הגוף שלי מלמטה למעלה בלי בושה. זה לא שהוא צריך אותה.
״אני לא רעבה.״ מלמלתי בחזרה, משאירה את המבט שלי על הרצפה.
כבר וויתרתי על הנסיונות לברוח החוצה, הם מוכנים לזה, ואין לי סיכוי לגבור על אחד מהחיילים האלה באופן פיזי, בטח שלא עכשיו, כשאני גוועת מרעב.

״זה לא אפשרי, עברו כמעט יומיים מאז הפעם האחרונה שאכלת משהו.״ הוא קבע, גרם לי לגלגל עיינים.
ברור שהוא מנהל מעקב גם על הרגלי האכילה שלי, זה כבר לא מפתיע.
״אז מה השלב הבא? להכריח אותי לאכול?״ השבתי בזלזול, גיליתי שזה לא ממש משנה, האופן שבו אני מדברת, כל עוד אני רק מדברת ולא מפעילה כוח פיזי. אז אני מבטאת את כל הרגשות שלי דרך טון ציני קבוע, שחוזר פעם בכמה שעות, כשמישהו מנסה להאכיל אותי.
״את מעכבת את השלב הבא, בגלל שאת מרעיבה את עצמך.״ הרמיזה הזאת היא מה שבסופו של דבר סיקרן אותי.
הרמתי את הראש והמבטים שלנו נפגשו ברגע, כי המפקד של אוונס פשוט חיכה לי כל הזמן הזה עם העיינים השחורות שלו.

אני לא מתכוונת לזה כביטוי שנאה, לא הפעם. העיינים שלו ללא ספק שחורות. גם השיער.
הוא השיג את תשומת הלב שלי, כשלא עניתי באדישות מוחלטת, הוא המשיך להסביר את עצמו.
״חשבת שתישארי בחדר הזה כל הזמן? לא הבאנו אותך לכאן כדיי שלא תועילי בכלום.״
״הבאנו, זאת הגדרה נחמדה, אתה לא חושב?״ פלטתי בבוז, כמעט צחקתי, אפילו. אני זוכרת את זה כרגע הראשון שבו גיחכתי מאז שהחיים שלי קרסו והגעתי לחדר האפור הזה, לגמרי לבד.

״את מתעלמת מהעיקר, הארלי.״ הוא מיקד אותי, התעלם לחלוטין מההערה שלי, כמו שנהג לעשות, כמו שכל אחד אחר שראיתי ביום האחרון עשה.
חוץ מאוונס המדובר, שפעם אחת החזיר לי בעקיצה משלו.
פגשתי עוד שתיי בנות, אין להן מושג מה קורה סביבן.
הן באו בתורות, ניסו לשכנע אותי לאכול, כל אחת בדרכה שלה.
הרגשתי כאילו ברור להן שאני מוחזקת בחדר הזה בניגוד לרצוני, אני מתכוונת, איך אפשר שלא להבין את זה? אבל חלק ממני הניח שגם להן אין הרבה ברירות חוץ מלשתוק, אני לא בטוהח למה. הן לא שרדו הרבה זמן איתי. והשומר שהיה עם שתיהן, לא אוונס הוא לא אמר מילה, לי או לבנות האלה.