עדיין מליפיסנט

25

ג׳סיקה-
יכול להיות שחזרנו לשגרה.
כן, זה כמעט עצוב להודות בזה, אבל משהו קרה מאז שהארלי וריידן עזבו. אני, מייקל, דילן, בן ודניאל, כולנו עברנו את שלב הבהלה אחריי בערך שבוע. שבוע מאז ששניהם הגיעו לקליפורניה.
אני כבר לא מפחדת, לא דואגת למצב שלהם, אבל עדיין קשה לי להאמין ששניהם עברו מדינה. לא דמיינתי שהם ילכו כל כך רחוק, אני חושבת שבמקום מסוים, תמיד המעטתי בערכם, בערך של כל מה שעובר עליהם.
ההדחקה הזאת, היא מעין מנגנון שהמוח שלי הפעיל, במטרה להגן עליי. אם הייתי מבינה את חומרת המצב כששניהם עוד היו באתונה, כנראה שהייתי משתגעת. אבל לא רק התודעה שלי נלחמה בזה, אלא גם הארלי עצמה.
היא תמיד דאגה לי ולמייקל, סיפרה לנו רק את מה שהיינו חייבים לדעת. היא לא רצתה להכביד עלינו, ובכלל שנאה את העובדה שהיא מבקשת מאיתנו עזרה.

היא, בניגוד אליי, מתה מפחד.
השיחה שלה, כשהם עזבו את ג׳ורג׳יה, הסגירה את זה, כמות השאלות שהיו לה, אלוהים. עוד לפניי הנשף, לפניי שהתכנית שלנו יצאה לפועל, הארלי כבר דאגה מהשלב הבא. כנראה שגם ריידן, אבל בניגוד אליה, הוא לא הראה את זה. היא זאת שעברה איתנו על השלבים בערב ההוא, שוב ושוב עד שכמעט הקאתי ממני את המידע החוצה.
מה שהדאיג אותה, אפילו יותר, היה ההשלכות של הבריחה שלהם, עלינו. בשלב הזה, אפשר לומר בגאווה שהחששות שלה בלתי מוצדקים. למארי לא אכפת, ואם כן, היא מסתירה את זה מעולה, מה שמוביל לאותה התוצאה. אנחנו, אנשי הסוד שלהם, נשארנו ללא שריטה.

לא הייתה כל דרך להפריח את סיפור הכיסוי שלנו, ברור שלא, הארלי ווידאה כל שניה בו והפכה את זה לבלתי אפשרי.
ואנחנו, פעלנו לפי התכנית שלה, גם כשהיא כבר נעלמה. הורדנו פרופיל, ושמרנו על מרחק זה מזה.
אני מתכוונת לכך שאני ומייקל שמרנו מרחק ביחד מבן ודניאל. דילן ומייקל נשארו בקשר הדוק במיוחד, וליזי, הציקה לכל אחד מאיתנו בתורות.
היא, בניגוד לארבעתנו, שהתה בשלב הבהלה פרק זמן שהרגיש נצחי.
כשהארלי התקשרה מקליפורניה, היא חוותה את השיא, אני חושבת. זאת הייתה חתיכת תפנית בעלילה, כל החלק שבו כמעט תפסו אותם, והם עלו על טיסה למקום אחר והתחילו חיים חדשים מאפס.
אין לי מושג איך, ומה, ולמה, כי שוב, הארלי היא לא הטיפוס המשתף, בטח שלא ריידן, ידענו רק עובדות בסיסיות בטענה שזה מה שמשאיר אותנו בטוחים.

אותנו, ואותם, כמובן.
מה ששניהם צריכים, זה שאף אחד אף פעם לא יוכל להסגיר אותם. זה מה שקורה בדרך כלל, כשאתם חיים במסתור, אתם לא רוצים להיתפס. ואני, ממש לא יכולה להרוס להם כרגע.
יש לי מדינה, איזור, וסיפור, זה הכל. לאף אחד בעולם, עד כמה שידוע לי, אין יותר מידע עליהם, וככה המצב חייב להישאר.
זה החלק הקשה בחודש האחרון.
למרות שחמישתנו כמעט התאוששנו מהשניים האלה, שדאגו להתקשר פעם בכמה ימים, ותמיד לבשר שהכל בסדר ולחכות למילים דומות מאיתנו, אתונה לא משתפת איתנו פעולה, מסרבת להמשיך הלאה.