הארלי-
יום מספר אחד עשרה. לא איבדתי ספירה עד עכשיו.
למעשה, אני עדיין סופרת כמה שיותר דברים כדיי להישאר שפויה. ארוחה מספר עשרים ותשע, לצערי, אני כמעט מחויבת לאכול אותה.
להנרי יש עמדה קבועה לגבי האכילה שלי, שלא נראה לי שתשתנה בקרוב. הוא פיתח מעין הרגל חדש כזה, לוודא שאני אוכלת.
שיהיה, אני כבר לא מנסה להילחם בחזית הזאת. זה לא מהלך מתוחכם במיוחד, כי הפסקתי להילחם גם באופן כללי.
כניעה, אוליי תהיה המילה הנכונה לתאר את מה שעשיתי.
קשה לי להודות בזה, אני מתנהגת בניגוד מוחלט למה שציפיתי מעצמי, אבל איזה אפשרות אחרת נותרה לי?
כל מה שקורה לי, בימים המענים האלה, עובד רק בדרך אחת, וזאת ממש לא הדרך שלי.
בכל פעם שבה אני מנסה לסטות, לפנות, למצוא פרצה, המסלול שלי רק הופך למסובך יותר, מכשולים נוספים, ובכל זאת, אני מוצאת את עצמי בנקודת הסיום שממנה ניסיתי לברוח.
כנראה שאין איך להתחמק מהמוטל עליך כשאת מוחזקת בניגוד לרצונך.
גם כשאני לבד, ברוב הזמן, בעצם. אני כלואה בחדר הקטן שלי, בלי שום דבר ואף אחד. הדבר היחיד שהשתנה בגזרה הזאת, הוא שאתמול קיבלתי ספרים. ביחד עם ארוחת הבוקר, בלי הסבר מסוים, כי הבנות שאחראיות על אוכל כנראה לא באמת יודעות מה קורה סביבן.
עכשיו אני יכולה לקרוא. הפעולה הזאת כמעט מרגשת אותי, זאת הפעם הראשונה שבה אני מסוגלת להירגע. לשקוע בעולם אחר במקום במחשבות שלי. יש לי משהו לעשות בחדר הזה, שכבר לא ריק לחלוטין.
ארבעה קירות שמבודדים אותי לחלוטין מכל שאר העולם. קירות אטומים שנראה לי שגדלים בכל פעם שבה אני חוזרת לחדר.
למרות שאני כל כך בודדה, אני מרגישה שכולם צופים בי, כל הפאקינג זמן.
אוליי אני פשוט ממשיכה לאבד שפיות. זה הגיוני, נכון? אחריי שעות כאלה, לגמרי לבד, אחריי ניתוק מוחלט מהחיים הנורמטיביים שאני אמורה לחוות, שהיו לי, עד עכשיו. אחריי הפרידה הזאת מכל מי שהכרתי, מריידן, ואחריי שאיבדתי את רוב התקוות לצאת מכאן.
אני לא אשאר פה לנצח, אני יודעת את זה, ברור.
עוד לא עברו שבועיים, ואוליי אני מגזימה, אבל כמה זמן יעבור עד שזה יגמר? מנקודת המבט שלי, נראה שאני יכולה לבלות כאן חודשים, או שנים, עד שגורם לא ידוע יציל אותי.
אני לא חושבת שאצליח להציל את עצמי, מיותר לפרט למה.
כרגע, היכולת לעזוב לא נמצאת בשליטתי, ואני צריכה לשחרר, ולהתרכז במה שכן.
להתמקד בדברים שאני באמת יכולה להשפע עליהם. אחד מהדברים האלה, הוא השהייה שלי כאן. כשאני מתנגדת פחות, זה עוזר, בצורה מעוותת.
אני לא משקיעה מאמץ בלנסות לשנות, אני לא מבזבזת זמן, אני לא מעכבת אף אחד. היציאה מהחדר מהירה יותר, והבועה שלי עם עצמי נשארת לפרק זמן ארוך יותר. הנרי אמר שזה יקרה, אני חייבת להודות שהוא צדק.
אני שונאת לעשות את זה, אבל אני שונאת עוד יותר להקשיב להם אחריי וויכוח, אחריי הפסד.
YOU ARE READING
עדיין מליפיסנט
Romanceהפעם, להארלי יש אפילו יותר בעיות, למזלה, היא כבר לא לבד להתמודד איתן. הארלי וריידן הצליחו לצאת מאתונה, אבל רק כדיי לגלות שהעולם האמיתי מסוכן יותר, כל עוד הם לא ישיגו שליטה בחיים של עצמם. כדיי לעשות זאת, הם יצטרכו להיזהר, להמשיך לחקור, ובעיקר להקרי...
