5

518 53 30
                                    


ריידן-
אני לא בטוח איך להגדיר את השבוע האחרון.
נשארנו במלון, אבל אני והארלי קרובים מאי פעם ללמצוא דירה אמיתית, משהו קבוע.
לא עבר יותר מדיי זמן מאז שיצאנו מאתונה, אבל זה לא מרגיש ככה. עברנו בין מדינות, ומלונות, ועכשיו למצוא מקום שאינו זמני, נראה הדבר הראשון בסדר העדיפויות שלנו.

הבעיה היא, שסדר העדיפויות שלנו שונה בהרבה משל האחרים.
לא ממש הייתה לי ברירה אלא ללכת איתם באותו היום, ועכשיו אני והארלי מתמודדים עם ההשלכות.
יש להם כוונה טובה, אני מניח, אבל במקום מסוים, נראה לי שהם שוכחים שאני והארלי אנושיים.
הדבר העיקרי שמעניין את בלה, דרך אגב, מסתבר שמה שמעניין את בלה מעניין את כולנו. בכל מקרה, מדובר בלאסוף עוד מידע.
בשבוע אחד בקרבתה למדנו יותר על הניסוי הזה מבכמעט חצי שנה באתונה. זה מעייף, ברצינות, אבל אני והארלי לא מתלוננים, לא בפניה.

עם זאת, הלחץ מהתקופה האחרונה דועך במהירות.
למרות בלה, אדי וג׳ק שלא מפסיקים לשאול אותנו שאלות. בחברתם, זה קל בהרבה להרגיש בשליטה, למרות שאין לנו מושג מה באמת קורה.
ניסינו לחפש את אליוט, או את אתונה, את מארי, גם את המשפחה של הארלי, וכלום.
הם נעלמו, ללא ספק ירדו למחתרת. זה גורם לי לשאול את עצמי האם כל מה שמצאנו היה חלק מהמשחק, ונועד כדיי להוביל אותי ואת הארלי ישר ליידים שלהם.

אנחנו יכולים לסמוך במאה אחוז רק על הדברים שראינו באתונה, בכספת, ומה ששמענו מאליוט.
אנחנו כמעט בנקודת ההתחלה. מה שמרחיק אותנו משם, זה המודעות שלנו לסכנה שאורבת לנו. אחריי שכמעט נתפסנו, כמעט חזרנו לשם, וראינו מה זה גרר, אני מבין עד כמה הסיפור הזה גדול.

הוא עצום. בקנה מידה שיהפוך לבין לאומי בקרוב. ברגע שיבינו איפה אנחנו, יגיעו לחפש אותנו כאן, זאת לא שאלה. בגלל זה אני, הארלי, והאחרים, דואגים להיות בלתי נראים.

אפילו לא יצרנו קשר עם החברים שלנו בפנימייה, חוץ מהודעה אחת ששלחנו להם.
הארלי שונאת את זה, היא מנסה לשכנע אותי לשכנע את האחרים.
בגלל שעבר כבר שבוע, וכמעט ויצאנו מאיזור סכנה, אפשר להניח שהיא צודקת.

הארלי משכנעת, והיא יודעת את זה.
היא מנצלת את היכולות שלה כדיי להשיג את מה שהיא רוצה, זה ברור לי, וזה כנראה מה שהייתי עושה במקומה, אם לדבר עם החברים שלי היה חשוב לי כמוהה.

״ברצינות, ריידן, הם בטח מודאגים.״ היא אומרת, בפעם העשירית בימים האחרונים.
מליפיסנט קוברת את עצמה בשמיכה, כי קר לה, כמו בדרך כלל. אני מתיישב בקצה השני של המיטה, ומקשיב לה.

״הרבה יותר מזה, אתה יודע בדיוק מה כתבנו להם. אמרנו שניצור קשר כשזה יהיה בטוח, וכרגע, אנחנו במצב הכי טוב שהיינו בו, מאז שעזבנו את אתונה.״
היא ממלמלת, נראה לי שהארלי העבירה את הדקות האחרונות בלהכין נאום קטן.

עדיין מליפיסנטWhere stories live. Discover now